תחזירו לנו אותה! אלינה שלנו

תחזירו לנו אותה!

 

אלינה (ליאור) שיטנהלם, החברה הכי טובה שלי, נמצאת כבר בגרמניה כ-3 שנים. אחרי שהמדינה גירשה אותה באמצע תהליכי גיור פה בארץ מכיוון שנגמרה לה ולאמא שלה הויזה

של ההישארות בארץ. אלינה כבר יהודייה שלמה כמעט שנתיים, רק מחכה לתשובה החיובית שתוכל להביא אותה חזרה אלינו, אני מדברת כאן בשם החברות שלה, החברים שלה, המשפחה שלה, והחיים שהיא השאירה פה בארץ ותכננה לחזור אליהם במהרה, כל דבר שניסינו לא עזר, לא משנה כמה שנסענו לבקרה כל החברות בגרמניה, כל האוכל הישראלי שנשלח אליה מידי חודש כל שיחות הטלפון הארוכות המנסות לעודד אותה לא לוותר , לא להרים ידיים, שה' נמצא איתה והיא תחזור אלינו במהרה אל האנשים שהם המשפחה שלה, בעיר שהיא גדלה בה (אילת) היא חייבת לחזור אלינו, היא לעולם לא תוכל לחיות את חייה בשלווה כל עוד היא יודעת שלכאן היא שייכת, ולא למדינת גרמניה. לאלינה תמיד הייתה זיקה ליהדות ולערכי המדינה הציונות תמיד הייתה תכונה בולטת אצלה, ואין מקום כמו הבית – ישראל. אלינה שואפת להגיע הביתה לחיבוק החם של האנשים שאוהבים אותה בכל רחבי הארץ, שהיא תוכל לסיים פה את לימודיה בבית הספר התיכון עם תעודת בגרות ישראלית, שתוכל להתגייס לצה''ל להקים פה משפחה יהודית וציונית . חלומה של ילדה אחת, שאותה אנחנו אוהבים כל כך ומתגעגעים כל כך, הלוואי ויכולנו לדעת מה לעשות, לשמור על אופטימיות במשך 3 שנים של ציפייה זהו דבר קשה מנשוא. העתיד של אלינה שלנו תלוי בחזרתה הביתה. מי כמונו יכול להבין שאין מקום כמו הבית, ולעקור בן אדם מביתו בשל כל סיבה – מעשה לא מוצדק! בבקשה מכם תעזרו לנו להחזיר אותה, אנו מוכנים לעשות כל דבר, ואנו אובדי עצות. כל כך הרבה דמעות נשפכו מליבנו ומליבה, האהבה לאנשים פה, לתרבות למדינה זה הדבר היחידי שמשאיר אותה עם נר קטן בקצה המנהרה החשוכה הזו. אלינה שלנו, אנחנו כל כך רוצים שתחזרי אלינו שנוכל לחבק אותך ולבכות דמעות שמחה על חזרתך הביתה. אנחנו מאמינים שאת תחזרי אלינו ומקווים שתחזרי בהקדם האפשרי, כי באמת קשה לנו לחיות פה בלעדייך ובמחשבה שאת שם במקום הקודר הזה ולא איתנו . הכל פה כל כך שונה משם ואנחנו כל כך עדים לכאב הזה שלך ומשתתפים בו מנסים להדחיק כמה שאפשר אבל בסופו של דבר זה הולך ומתפרץ בגדול כל פעם מחדש. הגעגועים והכאב בלתי ניתנים לתיאור. תחזרי כבר. בבקשה.

 

 

מכתב מאלינה אליכם הקוראים

אני כרגע לומדת בתיכון גרמני בכתה י"א וגרה בעיר קטנה בדרום גרמניה שקוראים לה טיבינגן.ב22 לאוגוסט 2007 אני ואמא שלי עזבנו את הארץ במטרה לסיים את הגיור שהתחלנו באילת בישראל כמה שיותר מהר ולחזור במהירות לארץ.השנה כבר התחילה השנה השלישית שלנו בגרמניה וב19 לדצמבר ימלאו שנתיים לגיורינו.

מאז שאנחנו פה קרה הרבה, הרבה דברים נאמרו לנו וכל תנאי שניתן לנו בוצע, ולמרות שנאמר לנו שלאחר שנה נוכל להשלים את תהליך העליה אנחנו מעל שנתיים מחוץ לארץ, עורכות דין עובדות לצידינו ופגישה בשגרירות הישראלית בברלין בקיץ שעבר הייתה לנו גם כן. אבל בינתיים לא קבלנו תשובה חיובית.

השנה ניסינו לקבל בשבילי ויזה לחופשה מוגבלת, באורך כארבעה שבועות בחופש הגדול לבוא ארצה, לבקר את החברים שלא ראיתי המון זמן, אך גם את הויזה לא קבלתי.אני ואימי לא רוצות לחזור מתוך אינטרסים, זאת ציונות ואהבת הארץ שמושכת אותנו הנה, אני חולמת וחושבת בעיברית.בינתיים כבר התחלתי את שנת הלימודים השלישית שלי כאן, אני מתקשה לעקוב בבית הספר ונאבקת עם שגיאות כתיב בגרמנית.מההתחלה, בפעם הראשונה שבאנו לישראל בשנת 2000 הרגשתי ששם הוא הבית שלי,למרות שהייתי צעירה ישר התחברתי לתרבות ולדת, מאז איני רואה את עצמי כשונה בדת, גדלתי עם היהדות ואותה אני חייה ובה אני מאמינהמאוד קשה לנו לחיות פה חיים יהודיים, לשמור על כשרות, לחגוג את החגים וללכת לבית הכנסת.לבית הכנסת בישראל היינו הולכות קבוע, אך בית הכנסת הקרוב לפה נמצא בשטוטגרט במרחק נסיעה של שעה ובנוסף אין בבעלותינו מכונית. בית הכנסת שאימי ואני רשומות בו באווגסבורג כחברי קהילה יהודית אפילו נמצא במרחק שעתיים.למרות זאת גם בתקופה שאנחנו פה, אנחנו דואגות לא לאבד את המסורת.הרצון שלי הוא להיקרא כיהודייה בארץ ישראל בלי הבדל לאחרים, והחלום שלי הוא להיות רשמית בדת שלי.

חשבתי שהרצון והחלום הזה יהיה אמת אחרי סיום הגיור, אבל כנראה שטעיתי.את התרבות שלי, את הדת שלי, את החברים שלי, את השפה שלי ואת בית הספר שלי השארתי מאחוריי בישראל.השאיפה הכי גדולה שלי היא לסיים את בית הספר בישראל ולקבל תעודת בגרות ישראלית, במקרה והחלום הזה עוד יתגשם אני מתכננת לשרת שירות צבאי בישראל כמו שאר החברות שלי שם וכמו רוב תושבי ישראל ולגדל את הילדים שלי בעתיד בארץ ישראל.אני לפעמים שואלת את עצמי אם את האפשרות לסיים את כתה י"ב בישראל עוד תינתן לי, הרי החלה כתה י"א בשבילי ואת הבגרויות שפספסתי אצטרך להשלים, תעודות ההערכה והציונים טובים שהיו לי בישראל לא יעזרו לי בהרבה להשלים את החומר.הרבה מהחברות שלי לא מבינות את המאבק הזה, ואני חייבת להודות שהרבה מאוד פעמים גם אני לא מבינה למה התהליך מסובך, כואב, ארוך וקשה כל כך. אני שואלת את עצמי כמה זמן זה עוד אמור להמשיך כך? כמה זמן המדינה שאותה אני מעריצה,  אוהבת ושואפת לחזור אליה תחזיק אותי מחוץ לגבולותיה?לא הייתה לי גם את האפשרות להפרד מחבר מאוד קרוב אליי שנפטר באפריל השנה מסרטן, הוא היה מורה לאנגלית בבית הספר רבין באילת והיה מהבני אדם החשובים לי ולחברות שלי, חינך אותי ולימד אותי כלכך הרבה דרך ארץ וכנות וגם אם כל הניסיונות לבוא להלוויה לא הייתי יכולה להגיע.מהצד של החברות שלי שם עלו רעיונות כפי לערב את התקשורת או לשלם לי על טיסה לפחות, אך אפילו זה אין באפשרותן.

לבוא לארץ בחופשה לא ייאשרו לי והמחשבה שכל החברות שלי יוכלו לבוא פעם לבקר אותי פה דמיונית ואוטופית.

אבל הבנתי שהגיע הזמן שאני אקח את העניין בידיים, אני לא רוצה לתת למדינה להחליט ככה על העתיד שלי, אין לנו מה להפסיד.

אני כלכך מתגעגעת לחיים שלי ולחברות שלי בישראל שגם במאבק הקשה הזה, שאנחנו נמצאות בו כרגע, הן עמודות לצידי, לא מאבדות תקווה ומחזקות אותי שאני עומדת להשבר ולוותר.

קשה לי כבר מאוד להלחם לחזור להיות עצמי בישראל אך אני יודעת שה' עוזר לנו בדרך הקשה שלנו ומלווה אותנו לאורכה, אני כלכך מקווה לחזור מהר מאוד הביתה לארץ ישראל לעלות אליה בתור יהודייה שלמה, להמשיך ללמוד על הדת היהודית ולחיות אותה שם.

מי ייתן שמכתבי זה יעזור להגשים לשנה החדשה את משאלותיי.

שום דבר בעולם לא יחזיק אותנו כאן ברגע שאת אישור העליה נאחוז בידיים..

 

________________________________________________________

 

 

 

Bring her back!

Alina (lior)

, my best friend, is living in Germany for almost 3 years.Israel expelled her and her mom while they where in the process of converting to Judaism - because they're visa was invalid . Alina and her mother are fully Jewish for almost two years, she is waiting for the promotion to come back home, I'm talking in the name of tons of her friends, family and her entire life that she left here in Israel that she was planning to come back to . she planned to continue living her life in her home town Eilat. Everything we tried didn’t work, even though we fly and visit her few times a year, the fact that we send her Israeli food every month , even though the long Telephone conversations hearing her cry and trying to improve her mood, we all know there is no place like home. Alina cannot continue her life in a strange country  she is Jewish and she has all the rights to come back home to finish her school exams and get her Israeli matriculation certificate and to fulfill her dream and serve the Israeli army like all of her friends. And building her own Jewish family here in Israel. A dream of one girl that we love and miss so much I wish we knew what to do, and it's a fact that it is hard to keep being optimistic after 3 years of waiting. The future of alina is depended on her coming back home. To transfer someone from his own house without any reasons is extremely wrong. Lease help us bring her back by signing this petition and spreading it . OUR ALINA we want you to come home so bad! We hope you will be home as soon as you can because it is so hard to live here without you. We hope we can embrace you and hug you and cry hapy tears together when you come back home. PLEASE COME BACK.

 

p.s

sorry about my English I hope you can understand

 

 

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה