גילוי דעת בעניין יחסי ערבים יהודים במדינת ישראל

גילוי דעת

בשבועות האחרונים היינו עדים לזעזועים קשים בַּמִּרְקָם החברתי הישראלי, ולאלימות חסרת-רסן שהופנתה כלפי יהודים באשר הם יהודים וכלפי ערבים באשר הם ערבים. אנו מגנים בתוקף כל אלימות באשר היא; לאלימות אין כל הצדקה ולא משנה מה הן הנסיבות. בצד הצעדים שנוקטות רשויות החוק ללכידת האשמים בפרעות ולהבאתם לדין, אנו רואים חשיבות ערכית רבה, בחיזוק הקולות שקוראים לשיקום היחסים שנתערערו במהומות האלה בין החברה היהודית ובין החברה הערבית במדינתנו מדינת ישראל, ולהמשך טיפוחם, קידומם והעמקתם. הקולות האלה נשמעו במהלך המהומות ואחריהן, ובצד התסכול העמוק והכעס הם נותנים מקום גם לתקווה. אנו מצרפים את קולנו אליהם; המרקם העדין (והשברירי) של יחסי יהודים-ערבים אזרחי ישראל, הדו-קיום מתוך אחווה אזרחית חוצת-גדרות של לאום ודת ומגדר, גורליים לעתידנו כאן יחדיו. האיום בפרימתו הוא בנפשנו.

מבלי להקל ראש באחריותם של מנהיגי הציבור הערבי, פוליטיקאים ואנשי דת ואנשי חינוך, לעמול בשדה הזה בקרב מחנם, גם אנו נושאים באחריות לעמול בשדה הזה בקרב מחננו. (איננו מוצאים טעם ב'מְנִיָּה של ראשים' ובחשבונאות של יש או אין סימטריה.) אחווה אזרחית חוצת-גדרות מבוססת על שוויון אזרחי מלא; השוויון הזה הוא מיסודותיה של מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, וכמו שנאמר עליה בלשונה של מגילת העצמאות "לאור חזונם של נביאי ישראל", היא "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". בהתייחס לערבים אזרחי המדינה, המגילה מוסיפה וקוראת "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל [...] ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". איננו עושים להם טובה: זו חובתנו וזו זכותם. זאת ועוד, אנו סבורים שיחס שוויוני זה נגזר לא רק מאופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, אלא גם מאופיה היהודי. במשך אלפיים שנות גלות, ביקשו יהודים בכל העולם להתקבל כמיעוט מכובד. עתה, חובתנו כיהודים הזוכים לחיות במדינתם המחודשת, לכבד את המיעוטים החיים בקרבנו.

אנחנו מצרפים את קולנו לקולות שוחרי-הטוב שמאמינים  שעל יסוד העקרונות הדמוקרטיים-יהודיים האלה יכולה להיבנות גם קומה של אחווה אזרחית אנושית, של שותפות אהדה וידידות. הקולות אלה נשמעו ונשמעים משני עברי המתרס -- לצערנו אירועי השבועות האחרונים הקימו מתרס כזה -- והם מעידים שחזון האחווה אינו רק אוטופיה לעתיד לבוא; אף שראשו בשמים, רגליו נטועות בקרקע. הקרקע הזאת, מצמיחת החזון, זקוקה תמיד ובפרט בעת הזאת לתיחוח ולעמל ויגיעה.