הקמת בתי ספר נוספים לבנות ברמות א'

לכבוד משרד החינוך ועיריית ירושלים שלום וברכה,

שכונת רמות א' התרחבה ומתרחבת בס"ד בהיקפים עצומים בשנים האחרונות,

ועם הזמן עולה הצורך בעוד ועוד מקומות לימוד עבור ילדי השכונה.

בשכונה קיים ביה"ס אחד בלבד של "בית יעקב" לבנות ("תבונות יעקב"), אשר הגיע כבר למימדים עצומים של 8 כיתות בשכבה, כ-40 בנות בכיתה, ונראה כי עתיד לגדול עוד יותר בשל אכלוס הולך וגובר של השכונה.

כרגע ישנה תוכנית להרחבת בית הספר הקיים ע"ח שטחים ציבוריים המיועדים בין היתר למעבר הולכי רגל ולמקום משחק עבור ילדי השכונה (בסוגריים נציין שגם כרגע היחס בין מקומות משחק עבור הילדים לבין מספר הילדים באיזר לוקה מאוד בחסר).

תכנית זאת מובילה לבעיות הבאות:

1. בניה ע"ח שטחים ציבוריים חשובים פוגעת מאוד באיכות החיים של כלל תושבי האיזור, בין היתר מהסיבות שצוינו לעיל.

2. בית ספר בהיקף כ"כ גדול עבור ילדות רכות בשנים הינו פתרון בלתי אופטימלי בעליל מכל הבחינות: חינוכית, לימודית ועוד, והדבר הוכח עפ"י מחקרים, כמובא בהמשך.

עפ"י המחקרים הגודל האופטימלי לבי"ס יסודי הוא 300-400 תלמידים, בחשבון של כ-37 ילדות בכיתה מגיעים לכך שגודלו העכשווי של בית הספר הוא כ 2,430 תלמידות (!!!), ועוד היד נטויה.

כבר עכשיו כדי להגיע לגודל אופטימלי יש לחלקו ל-6, אנחנו נסתפק בחלוקה ל-3.

3. בית הספר ממוקם רחוק מאוד ממקום מגוריהם של תושבי החלק התחתון של השכונה, חלוקתו לכמה מוסדות נפרדים יכול לתת להם מענה מבחינה זו.

אשר על כן, אנו פונים בבקשה להקים בשכונת רמות א' בתי ספר "בית יעקב" נוספים אשר יתנו מענה חינוכי ולימודי הולם לילדינו, דור העתיד.

בברכה,

תושבי שכונת רמות א'

ציטוט מחקר מאת מכון מופ"ת:

חוקרים רבים מראים כי הגודל האפקטיבי והרצוי של מספר תלמידים בבית ספר נע בין 300-400 תלמידים בבתי הספר היסודי ובין 400-800 תלמידים בחטיבה העליונה. מרבית המחקרים מראים כי בתי ספר קטנים מצליחים לשמור על נוכחות גבוהה יותר של תלמידים ושיעור הנשירה בהם נמוך יותר מבתי ספר גדולים הן עירוניים והן אזוריים (Vander Ark Tom, 2002).

הישגי תלמידים וגודל ביה"ס

האפקטיביות של הניהול הכלכלי של בתי ספר גדולים אינה משפיעה על המשתנה של הישגי התלמידים. במחקריו ההשוואתיים, מצא (Cotton 1996) כי תלמידים בבתי ספר גדולים אינם מצליחים יותר מאשר בתי ספק קטנים. במלים אחרות, ההישגים בבתי ספר קטנים אינם נופלים מבתי ספר גדולים. עם זאת, נמצא כי תלמידים ממעמד סוציו-כלכלי נמוך מגיעים לרמות הישגים גדולים יותר דווקא בבתי ספר קטנים שם הם זוכים לטיפוח אישי ולסביבה תומכת. מחקריו של (Cotton 1996) מצאו עוד כי תלמידים בבתי ספר קטנים משתלבים יותר בפעילות חברתית וקהילתית מעבר לתכנית הלימודים וממלאים את ייעודם בהגשת עזרה לקהילה ולפרוייקטים בקהילה.

במחקר שנערך בשנים 1986-1990 על ידי (Fowler & Walberg (1991 על 293 בתי ספר תיכון בניו ג'רסי מצאו קשר הפוך בין תוצאות מבחנים בכתיבה ובמתמטיקה לגודל בית הספר. נמצא כי לבתי ספר קטנים היו מיוחסים תוצאות גבוהות יותר במקצועות אלה מאשר בבתי ספר גדולים. מספר התלמידים בבתי הספר במחקר זה נע בין 147 ל 4, 018 כאשר ממוצע הרשומים בבית הספר עמד על 1, 070.

גם בדו"ח של הועדה Commission on Business Efficiency of the Public Schools אשר בדקה את גודל בתי הספר ביחס לעלות ורמות הישגים בניו ג'רסי ארה"ב בשנת 2003 נמצא כי בבתי ספר קטנים תוצאות המבחנים טובות יותר מאשר בבתי הספר הגדולים: אחת המשימות שהועדה בדקה הייתה להעריך את הקשר בין גודל בית הספר לבין תוצאות מבחן- HSPT (High School Proficiency Tests) הבודק את כישורי התלמידים בכתיבה, קריאה ומתמטיקה. תוצאות המבחן הראו כי ציוני המבחן במתמטיקה היו גבוהים ב 9.5 אחוז יותר בבתי ספר בו מספר התלמידים קטן מ 500 מאשר בבתי ספר בהם יותר מ 1500 תלמידים.

גודל ביה"ס והקהילה מקצועית של מורים

אחד הגורמים המשפיעים על הצלחתם של בתי ספר קטנים הוא ביכולתם לטפח קהילות מקצועיות של מורים הסוככות תחת מנהיגות פדגוגית בעלת חזון, טיפוח מקצועי ומנהיגותי של מורים בבתי ספר גדולים כרוך בקשיים רבים, במיוחד לאור המשאב המצומצם של מנהיגות בית הספר ביחס למספר המורים וחוסר הזדהות של המורים עם המסגרת הבירוקרטית הגדולה וההיקפית של בית הספר. מחקרים מראים כי לקהילות המורים בבתי הספר הגדולים חסרה תחושת מטרה ברורה ותחושת הזדהות עם ערכי בית הספר  (Raywid, M.A. 1989). הערכים המשותפים של קהילת המורים בבתי ספר קטנים ברורים יותר ושזורים סביב מנהיגותו של המנהל, לעומת זאת, בבתי ספר גדולים קשה יותר לימור ערכים משותפים וקשה לגבש חזון משותף.

גודל ביה"ס ואוטונומיה

מחקריו של (Coton, (1996 מצביעים על כך כי העלאת רף ההישגים בבתי ספר קטנים תלוייה בראש ובראשונה באוטונומיה הפדגוגית המוענקת להם. לאוטונומיה פדגוגית נודעת חשיבות במספר תחומים, כולל תכנית לימודים, תקצוב וכוח אדם. בתי ספר קטנים יכולים להצליח רק אם תוענק להם אוטונומיה כדי לפתח תוכניות לימודים ייחודיות, וכדי לפתח פעילויות חינוכיות מעשירות ומעצבות וכדי לגייס מורים טובים המסוגלים להשתלב ברוח בית ספר. ההישגים של בתי ספר קטנים תלויים, אפוא בהקצאה של אוטונומיה פדגוגית ולא רק בהיקף התלמידים.

גודל בית הספר ומשמעת

בבתי ספר קטנים יש פחות בעיות משמעת (Wasley, et al (2000 בתי ספר קטנים נוקטים בפחות אמצעי בטחון ומקדישים פחות זמן לבעיות משמעת.

היבטים כלכליים של גודל ביה"ס

במשך יותר מ20 שנה הלכו וגדלו בתי הספר התיכוניים בארה"ב משיעור ממוצע של 600 תלמידים לאלפיים תלמידים ואף לעתים ל3000 תלמידים (דפוסים דומים של התפתחות ניתן לראות גם באנגליה, ישראל, גרמניה ואיטליה). התהליך הכלכלי המצטבר של הגדלת בתי ספר שהחל בעבר בעידוד רשויות מקומיות ומחוזות חינוך ממשיך לצבור תאוצה עד היום. עם זאת, מחוזות החינוך בארה"ב אשר תמכו בו בתחילת הדרך החלו עתה לגלות את החסרונות הפדגוגיים הבולטים של בתי הספר התיכוניים הגדולים וכתוצאה מכך שוב אינם מעודדים את הרחבת בתי הספר התיכוניים. הם מנסים לסייע לרשויות הציבוריות ולבתי הספר במימון כספי כדי לצמצם את גודל בתי הספר וכדי להסב אותם לבתי ספר ייחודיים, קטנים יותר ובעלי צביון מוגדר וייחודי לתלמידים, למורים ולקהילה. התקצוב הפדראלי המיועד לצמצום היקף בתי הספר אינו מספיק עדיין ולכן החלו הרשויות המקומיות בארה"ב להיעזר בקרונות ציבוריות ופרטיות (Pearlman, 2002).קרן התרבות והחינוך מיסודם של ביל ומלינדה גייטס תומכת כיום במאמצים ליצירת בתי ספר קטנים עם סביבות למידה יותר אישיות היוצרות סביבה חמה ומניעה. הקרן החליטה להשקיע 250 מיליון דולר במענקים לבתי ספר ברחבי ארה"ב המעוניינים להסב עצמם לבתי ספר קטנים בהם שוררת אווירה אישית ובלתי אמצעית.

ממצאים כלכליים של הועדה Commission on Business Efficiency of the Public Schools לבתי ספר הכוללים בין 500-תלמידים אין הוצאות גדולות יותר מבתי ספר בהם מספר התלמידים קטן מ 500 וכן הוצאותיו גדולות ב0.5 אחוז מאשר של בית ספר בו מספר התלמידים גדול מ 1500. אחד ההסברים לכך הינו נעוץ בעובדה שבתי ספר בגודל של 500-999 תלמידים מתמודדים פחות עם הייחודיות של בתי הספר הקטנים ועם זאת הם יכולים לתת מענה לכל צרכי התלמידים ללא כל קושי. המחקר מראה כי בבתי ספר תיכונים נקודת האיזון הטובה ביותר כאשר כמות התלמידים נעה בין 500 ל 1000 תלמידים ועדיף להשתמש בבתי ספר תיכון רבים במקום לאכלס כמות רבה של תלמידים בבית ספר אחד.

שאלת הגודל הרצוי של בית הספר - מחקרים

בשנת 1998 הגיעו מומחי ה Carolina Department of Public Instruction למסקנה כי לבתי הספר הקטנים יותר מאפשרים סביבה בטוחה ויציבה יותר, הישגים גבוהים יותר של תלמידים והפגנות התנהגות טובות יותר (כגון השתתפות פעילה בשיעור ים והשתתפות פעילה בפעילויות חוץ לימודיות בקרב תלמידים בבתי ספר אלו מאשר בבתי הספר הגדולים).

החוקרים חלוקים ביניהם לגבי גודלו של בית ספר הרצוי מבחינת ההיקף, אך בשנים האחרונות קיימת הסכמה עקרונית כי גודל שכבת הלימוד אינו צריך לעלות על 100 עד 150 תלמידים.

מחקרים מציעים כי מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים לא יעלה על 300-400 וכמות התלמידים בבתי הספר התיכונים צריכים לנוע בין 400-800. מחקרים שהתרכזו בפן הרגשי של התלמידים סברו כי מספר התלמידים בבתי הספר לא צריך לעלות על 500 ילדים (Craig, 2002). מחקריו של Cotton, 1996 מצאו כי:

 יתרונות בית הספר הקטן בתהליך ההוראה:

  א.  קשר אישי חזק: התלמידים מרגישים יותר תחושת שייכות ומחויבות גדולה יותר כאשר הם מרגישים שהמורים וחבריהם לכיתה מכירים אותם. וכך למעשה מפחיתים מהם את הרצון לחפש חלופות על מנת להרגיש שייכים ומונע מהם להיפלט מהמערכת.

  ב.  מעורבות הורים וקהילה בחיי בית הספר: כך המורים וההורים מכירים זה את זה באופן אישי ומסייעים זה לזה על מנת לקדם את התלמידים.

  ג.  שיפור תנאי עבודת המורים ורמת שביעות רצון מעבודתם: כך לדוגמא, מורים בבתי ספר קטנים בשיקגו הביעו רמת שביעות גבוהה יותר בעבודתם ממורים בבתי הספר הגדולים. בתי הספר הקטנים מעודדים יותר את תהליך ההפריה ההדדית בין המורים ומשפרים בכך את תהליך ההוראה כולו.

  ד.  לבית הספר יש רמה גבוהה של אוטונומיה ומנהיגות של מורים.

כך למעשה בית הספר הקטן מאפשר:

למידה טובה יותר: מחקרו של Cotton משנת 1996 המנתח 103 מסמכים בתחום מצא כי רמת השגים בבתי הספר הקטנים (בייחוד לבעלי המעמד הנמוך והמיעוטים) הינה שווה ואף לעתים רבות גבוהה יותר מאשר בבתי הספר הגדולים (אף מחקר לא מצא כי רמת התוצאות של בתי הספר הגדולים גבוהה יותר מזו של הבית ספר הקטן). פעילות חוץ לימודית: התלמידים בבתי הספר הקטנים משתתפים יותר בפעילות חוץ לימודית (כגון קבוצות ספורט ומועדונים). שיעור נוכחות בלימודים ושיעורי נשירה שיעור הנוכחות בבתי הספר של תלמידים בבתי הספר הקטנים גבוה יותר. כך למשל, תלמידים במשוכנת מצוקה בבית ספר תיכון קטן בשיקגו נוכחים בבית ספר עד חמישה ימים יותר בסמסטר ונושרים בשליש פחות מן הלימודים מאשר תלמידים בבתי ספר תיכון גדולים.. בתי הספר הקטנים מאפשרים לתלמידים סיכויי הצלחה טובים יותר שכן הם מאפשרים לתלמידים להרגיש חיבור לאדם מסוים או מקצוע מסוים שיעודדם להתפתח אקדמית. בניית אחריות משותפת: בית הספר הקטן יוצר בתוכו קהילה מאוחדת בה יש אחריות משותפת בין המורים, הורים ותלמידים להצלחת התלמידים.

בעוד שבתי הספר הגדולים נוטים לחוסר יחס אישי, וניכור, בתי הספר הקטנים מסוגלים ליצור קשרים קרובים, קהילות גמישות וכך ביכולתם לנטר ולטפל בהשפעות השליליות שצומחות לעיתים בסביבות של שכונות מצוקה ובכך למנוע את הגבלת ההצלחה האקדמית לשכבות הגבוהות בלבד. עם זאת, אין גודל בית הספר הינו הגורם היחיד המשפיע על התפתחות תלמידיו. מלבד שמירה על מסגרת לימודית קטנה יש צורך לנקוט במקביל בשלושה מרכיבים חשובים:

א. יחס אישיב.  השמעת קולם של התלמידיםג. ושיתוף פעולה הדוק בין המורים.

השפעת מבנה חלוקות הגיל וגודל בתי הספר

רוב המחקרים על האפקטיביות של בתי הספר מציעים כי החלוקה לשכבות הינה אחת מהגורמים החשובים ביותר להצלחת התלמידים אך ישנם גם גורמים נוספים המשפיעים על הצלחת הלימודים:

1.  אופן הוראת המורים –כיצד המורים מארגנים את תהליך למידת התלמידים.2.  הנהגת בית הספר- מידת האפקטיבית של ההנהלה, המורים וגורמי הנהגה אחרים בבית הספר.3.  התמיכה של התלמידים מקבלים ממשפחותיהם ומחבריהם.4.  משאבים ואמצעים העומדים לרשות בית הספר5.  תמיכת הקהילה בתהליך החינוך בכלל ובבית הספר בפרט.6.  מבנה הבית ספרי- אופן החלוקה לשכבות

חשוב לשים לב כי הגורמים הנ"ל הינם קשורים זה בזה. מחקרים בתחום החינוך מראים כי ישנם קשרים הדדים בין גורמים אלה. לכן, לא ניתן לבודד את השפעת כל אחד מהגורמים בנפרד כאשר באים לחקור את התחום.

רוב הדיון הציבורי על החלוקה הנכונה של שנות בית הספר מתרכז על החלוקה האמצעית של שכבות הלימוד: היכן יש לכלול את מסיימי השנה השישית. שני מחקרים שנערכו אחד בקונטיקט והשני במיין שעסקו בשאלה זו מצאו כי רמת ההישגים של התלמידים הייתה גבוה יותר כאשר תלמידי הכיתה השישית והשביעית היו כלולים במסגרת של בית ספר היסודי ולא זו של החטיבה העליונה  (Klonsky, M., 1995).

המגמה העכשווית: בתי יסודיים א'-ח' בארה"ב

רוב המחקרים מאפיינים את המעבר מבית הספר היסודי לחטיבה הצעירה התלמידים חווים רמות נמוכות של תמיכה אישית מהמורים, מהחברים ומשפחתם, ישנה פחות עבודה בקבוצות קטנות, פחות תפיסה עצמית של התלמיד ויותר שליטה ומשמעת. קשיי המעבר אלו עקביים כאשר התלמידים עוברים מבית הספר היסודי לחטיבה או מבית הספר היסודי אל החטיבה העליונה.

מחקרים שנעשו על אוכלוסיית תלמידים נושרים מבתי ספר של Greater Victoria חושפים כי הסיבות לנשירה מתחילות בסביבות הכיתה השמינית והתשיעית כאשר התלמידים ביצעו את שנת המעבר לאחר הכיתה השביעית וחוו לראשונה את המתחים הפסיכולוגיים של סביבת הלימודים החדשה בכיתות הגבוהות. לכן, בתי ספר רבים בארה"ב נסוגו מרעיון מחלוקה לחטיבות וחזרו לרעיון של בתי ספר מסוג יסודיים א'-ח' וזאת על מנת לשפר את הישגי התלמידים בבתי הספר והתנהגותם (Taylor, 2001).

במחקרים שנערכו בקונטיקט, הישגי תלמידי השנה השישית היו גבוהים בבתי ספר יסודיים א'- ו' וא'-ח בהשוואה לתלמידים אשר הושמו בזמן זה בחטיבה. במחקר שנערך במיין החוקרים מצאו כי הישגי תלמידי השנה השמינית היו גבוהים יותר כאשר אלו נכללו במסגרת לימודים של בית הספר היסודי (בתי ספר מסוג יסודיים א'-ח') מאשר התלמידים אשר הושמו בחטיבת בינים ותיכון.

קבוצת מחקר בלואיזיאנה בראשותם של Bobby Franklin and Catherine השוו תוצאות של תלמידים בשנות לימוד 6, 7 ו 9-12 בארבע מסגרות חינוכיות של בתי ספר יסודי, חטיבות, בתי ספר תיכון ובתי ספר במסגרות לימוד של K12. הם מצאו כי תלמידי השנה השישית והשביעית בלואיזיאנה הצליחו יותר כאשר ציוניהם היו חלק מבית ספר היסודי. בנוסף, רמת הישגיהם הייתה גבוהה יותר מתלמידים שלמדו בחטיבות (Taylor, 2001; Craig, 2002). החוקר (Alspaugh (1999 ערך מספר מחקרים אשר חוקרים את השפעת חלוקה לשכבות על הישגי התלמידים ותוצאות חינוכיות נוספות. הממצאים שלו מראים כי התלמידים סובלים מירידה בהישגים בכל שנת מעבר שהם חווים בין בתי הספר (בין היסודי לחטיבת הביניים ומחטיבת הביניים לתיכון) אך הישגים אלו עולים שוב שנה לאחר המעבר. במחקרו האחרון Alspaugh (1999 דגם 45 בתי ספר תיכונים. הוא בחן 15 תלמידים בכיתות בשכבת 10-12, 15 תלמידים בכיתות בשכבת 9-12 ו 15 תלמידים בשכבת 7-12. הוא ניתח את משמעות שנת המעבר וגורמים אחרים אשר משפיעים על שיעורי הנשירה בתוך קבוצות בבית הספר. בניתוחו הוא מצא כי תלמידים ששנת המעבר שלהם לתיכון הייתה בכיתה ח' נשרו פחות מאשר תלמידים ששנת המעבר שלהם הייתה בשנה הששית והשבעית (בתי ספר שש שנתיים 7-12).

המלצות החוקרים מהמחקרים הנ"ל היו:

א. הראיות מצביעות על כך כי הנטייה ליצירת מספר גדול של שכבות בבתי ספר גדולים פוגע בהזדמנות חינוכית נאותה לכל תלמיד.

ב.  כל מעבר תלמידים מבית ספר אחד לשני מפריע למבנה החברתי בו תהליך הלמידה מתרחש ובכך פוגע ברמת ההישגים וההשתתפות של התלמידים בבתי הספר. הדבר בייחוד פוגע כאשר מדובר בתלמידים מהשכבות החלשות.

ג. המעבר של תלמידים לתיכון בכיתה ה-8 (כיתה ח') משפר את הישגיהם ומונע נשירה בהמשך.

בדרך כלל, בבתי ספר בעלי מספר רב של שכבות ישנו מספר קטן יותר של תלמידים בכיתה בכל שכבה אך יש פחות הזדמנויות למקצוע בחירה וקורסים להתנסות, ובנוסף, מספר קטן של כיתות בכל שכבה גורם לפחות הזדמנויות להתאמה בין המורים לתלמידים מבחינת סגנונות למידה, להשמת התלמידים עם תלמידים אחרים איתם הם יעבדו בצורה הטובה ביותר או לחלופין להפריד בין תלמידים שאינם מסתדרים. כמו כן, האפשריות של המורים לשיתוף פעולה וניטור אחר שכבת גיל ספציפית הולכות מופחתות בבתי ספר גדולים (Cotton, K., 2001).

מגמות נוכחיות לצמצום גודל בית הספר בייחוד בבתי הספר התיכונים מעלות בקרב מנהלים בארה"ב את התקווה כי הדבר יביא למצב הלמידה האופטימאלי שיגדיל את שיעורי מסיימי בית הספר התיכון, יגרום למעורבות גדולה יותר של תלמידים בפעילות בית הספר ויקל על פתרון בבעיות התנהגות. גם ההורים מאמינים כי המורים והמנהלים בבתי הספר הקטנים יכירו בצורה טובה ואישית יותר את תלמידיהם, לתמידיים יהיו יותר הזדמנויות להשתתף בפעילויות מאורגנות ולהפוך את בית הספר למקום בטוח יותר.

מחקריו של (Cotton, (1996 מלמדים כי ניתן להרחיב ביתר קלות את הצלחת הגורמים החיוניים התורמים להצלחת התלמידים בבתי ספר קטנים מאשר בתי ספר בעלי מספר רב של שכבות גיל. שהות של שנתיים עד שלוש בבתי הספר התיכונים גורמת לכך כי לתלמידים ולמורים יש פחות זמן לפתח יחסי שיתוף פעולה אפקטיביים על מנת לגרום להצלחת הלמידה. המחקרים המועטים בתחום מראים כי בתי הספר התיכוניים הארבע שנתיים שנים הינם הפתרון הטוב ביותר.

 ממצאי מחקר אשר פורסמו על ידי Philadelphia's office of research and evaluation מעידים כי הישגיי תלמידי בית הספר היסודיים אשר כללו כיתה שמינית (כיתה ח') היו גבוהים יותר מאשר תלמידים אשר למדו בחטיבות ביניים (Taylor, 2001). לכן, החוקרים ממליצים לא להשתמש בשיטת חלוקה מאחדת לחטיבות ביניים ותיכון וממליצים על בתי ספר יסודיים א- ח' לצורך שיפור הישגי התלמידים באמצעות בקבוצות לימוד קטנות (Cotton K., 2001).

לסיכום, כמות המחקרים מחקרים אודות המצרף הנכון אינה גבוהה, אך מחקרים אודות בתי ספר אפקטיביים מובילים למסקנה כי בתי ספר תיכון צריכים להכיל 600 תלמידים וכי משך השהות בבית הספר התיכון יהיה לפחות ל ארבע שנים. כלומר לכיתות 9-12. והמצרף הנכון עבור בתי הספר היסודיים הינו 8 שכבות גיל (מכיתה א' עד כיתה ח'). נושא המעבר בין בתי הספר הינו קריטי לתלמידים ולהצלחתם. כל מעבר עלול לערער את הישגי התלמידים בייחוד את אלו המתקשים שכן המחקרים הראו כי המעבר פוגע בהישגים האקדמיים, במוטיבציה של התלמידים, ירידה בערך העצמי של התלמיד, כך שהוספת מעבר לבית ספר שהוא חטיבת בינים יכול לגרום לעליית הנשירה של תלמידים וירידה ברישום לבתי הספר התיכוניים (Monk, D., & Haller, E. 1998).

לסיכום, בעוד שבתי הספר הגדולים נוטים לחוסר יחס אישי, וניכור, בתי הספר הקטנים מסוגלים ליצור קשרים קרובים, קהילות גמישות וכך ביכולתם לנטר ולטפל בהשפעות השליליות שצומחות לעיתים בסביבות של שכונות מצוקה ובכך למנוע את הגבלת ההצלחה האקדמית לשכבות הגבוהות בלבד.החוקרים חלוקים ביניהם לגבי גודלו של בית ספר הרצוי מבחינת ההיקף, אך בשנים האחרונות קיימת הסכמה עקרונית כי גודל שכבת הלימוד אינו צריך לעלות על 100 עד 150 תלמידים.מחקרים מציעים כי מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים לא יעלה על 300-400 וכמות התלמידים בבתי הספר התיכונים צריכים לנוע בין 400-800.

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה