(פורסם לראשונה במוסף שבת)את עיקרו של הקטע שאתם קוראים עכשיו כתבתי כבר ביום שלישי, עוד בטרם נודע פסק הדין בערעור של אילנה דיין בפרשת סרן ר'. הרשיתי לעצמי לכתוב מראש משום שידעתי מה תהיה השורה התחתונה. כולם ידעו. כשהגישה אילנה דיין את הערעור, כתב עמיתי בן דרור ימיני שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לה כעת הוא שבית המשפט העליון יקבל את ערעורה, משום שאף אחד לא יקנה את הפסיקה הזו. לאסונם של דיין ושל בית המשפט העליון זה בדיוק מה שקרה.

מייד אחרי הכרעת בית המשפט המחוזי, פיזרה סביבתה של אילנה דיין לכל עבר טיעון אחד מרכזי: השופט נעם סולברג פסק נגדה משום שיש לו אג'נדה. זו הייתה עמדה מעניינת מצידם של מי שכל השנים ניסו להסביר לנו שבית המשפט איננו פוליטי, שהוא איננו מוטה, שהוא פוסק רק לפי ראיות. אני לא יודע איזו אג'נדה יש לסולברג. מה שאני יודע זה שאם יש לו אג'נדה, יש להניח שגם לשופט עוזי פוגלמן, בן טיפוחיה של דורית ביניש, שישב בהרכב שפסק לטובת דיין, יש כזו. אני גם יודע שזמיר דחבש, שמייחצן את דורית ביניש, ניסה ללחוץ בעבר על "מעריב" כדי למנוע פרסום כתבה שלי על פרשת אילנה דיין וסרן ר'.

אבל הפרשה הזו היא מסוג המקרים שבהם לא צריך את בית המשפט כדי לגבש עמדה. לא את המחוזי שהלך עם סרן ר' ולא את העליון שהלך עם דיין. די בשכל הישר ובשתי העיניים של הצופה הסביר. ואת אלה שום פלפול משפטי לא ישכנע. מי שצפה בכתבה ששודרה ב"עובדה" יודע שסרן ר' חוסל שם לאור היום. פסק דין שהופך את הכתבה ההיא למוצר עיתונאי ראוי, לא ישפר כהוא זה את תחושת הציבור כלפי הכתבה ההיא. הוא רק יפורר עוד את האמון המידרדר שלו בבית המשפט. כי אם זו עיתונות ראויה, אזי הדרך אל המקום שבו עיתונאים יקבלו אישור, בשם האינטרס הציבורי, להסתובב ברחובות עם תת מקלע ולירות לכל עבר, קצרה מתמיד.

הפרשה הזו תשאיר כתם על הקריירה המפוארת של אילנה דיין, לא משום הכתבה עצמה, כי אם משום התנהגותה אחריה. אילנה דיין נענשה כאן ציבורית, ושום פסק דין לא ישנה את זה, משום שחטאה בחטא היוהרה. דיין היא עיתונאית מצוינת ועתירת זכויות. מעטים אנשי התקשורת שיש מאחוריהם רזומה מרשים כשלה. לו הייתה לה הענווה לומר שמתוך מאה טענות של סרן ר' היא דוחה 98, אבל מוכנה להודות שאולי טעתה בנקודה אחת או שתיים, הייתה יוצאת גדולה. בן אדם. דיין לא הצליחה. תחת זאת בחרה לטעון שהיא בכלל הקרבן של הפרשה. את זה, כך  נראה לי, ציבור הצופים שלה לא היה מוכן לקבל. אגב, בתזמון מעניין זה קרה השבוע גם לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. במפגש עם כתבים לרגל סיום כהונתה היא בחרה להאשים את כולם. את מבקריה, את מבקרי בית המשפט העליון, אפילו את עלוני בתי הכנסת. על עצמה ידעה לומר שכשהיא מסתכלת אחורה היא לא מתחרטת על דבר. 

תיק אילנה דיין היה גם כתם על הברנז'ה התקשורתית כולה. מרגע היוודע פסק דינו של המחוזי, ועוד בטרם היה בידם סיפק לקרוא את פסק הדין, כבר ידעו חברי מסדר העיתונאים לקבוע שמדובר בפסק דין "שנוי במחלוקת". כל תיק הוא שנוי במחלוקת עבור הצד המפסיד, אבל התקשורת בוחרת בקפידה על איזה תיקים לשים את התווית הזו. ובמקרה הזה היה ברור שאם אחת משלנו מפסידה, זה כשלעצמו הופך את פסק הדין לבעייתי. גם מועצת העיתונות התנהגה כמו גילדה סגורה שכאשר אחד מחבריה נקלע לצרה, על כולם מוטלת האחריות לחלץ אותו. ביקשתי בזמנו מדליה דורנר, נשיאת המועצה, להיזכר מתי בפעם האחרונה ביקשה להצטרף כידיד בית המשפט להליך דומה, לבד מההליך של אילנה דיין. דורנר לא זכרה ולו מקרה אחד כזה.

נתן אשל איננו מפלצת

אני לא מכיר את נתן אשל. לא שוחחתי איתו מעולם. כל מה שאני יודע על הפרשה שבה הוא נחקר, אני יודע מהעיתונות. צריך גם להיות ברור שאם עשה דברים שלא ייעשו, עליו להיענש. ובכל זאת, לא צריך להכיר את אשל כדי להימלא גועל מהדרך הבהמית שבה רומסת התקשורת את כבודו. אין בהתנהלות הזו שום דבר שנגוע בשיקול עיתונאי. כלום לבד מעיתונות רעה ואכזרית. לו היינו מסתפקים בניסיון כן ורציני לבדוק היכן עומדת האמת בפרשה הזו, כי אז החרשתי. אבל אדם הגון לא יכול להחריש מול ניסיון להשפיל ולפגוע באדם, בעל לאשה, אב לילדים וסב לנכדים, רק משום שהוא או הבוס שלו לא מתאימים לנו. לתחתית הביוב הגיעה החבורה הבזויה הקרויה "ארץ נהדרת", אוסף אנשים המתפרנסים מהשפלת האחר ומידיעה שיש די קהל שייהנה לראות אותו מרוח על הכביש. בשבת  שעברה ירד למקום הנמוך הזה גם המומחה בירידה למקומות נמוכים, חתן פרס ישראל לעיתונות, נחום ברנע. "לא נתן החכם, נתן המיוחם", כתב מי שראה בעיתון תמונה של שלי יחימוביץ רצה על החוף בחולצה ארוכת שרוולים, סגורה עד צוואר, והפנטזיות הגבריות שלו יחד עם דמיונו המפותח הביאו אותו לספר לקוראיו שהיא לבשה "בגד גוף, צמוד, חושפני, שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט". איך לומר, לא נחום החכם. גם לעיתון "הארץ", ששלח את כתבו לחדור אל מעבר לקווי האויב ולהיכנס בשבת לבית הכנסת שבו מתפלל אשל כדי ללקט שברי רכילויות, אין במה להתפאר. איזה חשיבות עיתונאית יש לשאלה מה אומרים המתפללים על הפרשה הזו, בין שחרית למוסף? איזה אינטרס ציבורי נעלה משרת החיטוט הזה?

אילו היו עוסקים באשל הכתבים הפוליטיים בלבד, הייתי מוכן להניח - רק לצורך הדיון - שהם יודעים מה הם כותבים, שהרי הם מסקרים דרך קבע את הלשכה (למרות שאחרי שיוסי ורטר ב"הארץ" זכר שאשל חובש "כיפה סרוגה קטנה", גם בזה כדאי לפקפק). אלא שדרכו של סיפור כזה, שמהרגע שהוא הופך ל"פרשה" מתרחב מעגל הכותבים, המפרשים והמנתחים. ומכיוון שאוסף הפובלציסטים, שזה מקרוב הצטרפו, אינם מכירים את אשל, הם ממהרים לעשות גוגל, לקרוא מה כתבו עליו אחרים ומאותו רגע הם מרגישים מומחים דיים כדי לנתח בשנינות את אופיו של האיש עשרים שנה לאחור. עיתונאים שאם אשל היה עובר לידם לפני חודש לא היו מזהים אותו, יודעים היום להסביר במדויק מה טיב מערכת יחסיו עם שרה נתניהו. הזיבורית של העיתונות מרימה את ראשה בדיוק ברגעים הללו, כשהפגר מוטל על הכביש. זו עיתונות נמוכה, שטחית ורדודה מאין כמוה. בגלל עיתונות כזו  בזים לנו כל כך. בצדק בזים.

קוראים לה אימאן אל-האמס. זו הילדה שנהרגה באותה תקרית, במוצב גירית שברצועת עזה, ב-5.10.04. ערב שמחת תורה. שיא האינתיפאדה. באותם ימים התנהל מבצע "ימי תשובה" שניהל צה"ל בתוככי הרצועה. שדרות הייתה עיר רפאים בעקבות הקסאמים. חמישה ימים לפני כן נהרגו שני ילדים בשדרות, יובל אבבה בן 4 ודורית אינסו בת שנתיים. באותו יום נהרגו עוד שני חיילים ועוד שני אזרחים. שבוע לפני כן הותקף מוצב סמוך. היו נפגעים. זה היה בחג הסוכות, שהפך לאחד הימים העגומים בתולדות האינתיפאדה.     

אירוע רדף אירוע. תקרית רדפה תקרית. ילדים פלסטינים היו חלק מהסיפור. החמאס ניצל אותם לפעילות מבצעית. עברו עוד שלושה ימים מהאירוע ב"גירית", ופיגוע תופת בוצע בסיני. עשרות הרוגים. הימים הם ימי תופת. הכוננות בשיא. אלה הימים הקשים, שבהם היה נדמה שהאינתיפאדה מאיימת עלינו להחריבנו. זה הרקע. ואז, באותו בוקר, בשעת כוננות שיא, נראתה דמות חשודה בכניסה למוצב "גירית". היא לא הייתה ילדה תועה. היא לא הייתה בדרכה לבית הספר, כפי שדיווחו עיתונאים לאחר התקרית, וכפי שסיפרה אילנה דיין בתוכנית "עובדה".

אז מי היא הייתה אותה אימאן? כדאי להזכיר סיפור שמשום מה לא זכה לאזכור בתוכנית "עובדה". החמאס פרסם את תמונתה של אל-האמס על תקן שהידה באתר "אל סבירון" ("העומדים איתן"). החמאס אינו מפרסם תמונה כזאת לכבוד כל חלל פלסטיני. לכבוד הזה זוכים רק מי שלקחו חלק בפעולות מטעם החמאס. אלא שהחמאס הבין מייד מה קורה בישראל. הרי אסור להפריע לשקר העצמי על כך שמדובר ב"ילדה תמימה בדרכה לבית הספר". אסור להפריע להלקאה העצמית. אסור להפריע לפיגוע המתגלגל בדימוי הפגוע ממילא של ישראל. ולכן, הידיעה על השהידה הורדה תוך שעות בודדות מהאתר.

וזו הייתה רק ההתחלה. דמם של חיילי המוצב הותר. שורה של דיווחי שקר יצרו אווירה ציבורית מאוד מסוימת. הרושם שנוצר הוא שמדובר בחבורת חיילים צמאי דם שחיסלו ילדה בדם קר. המציאות הייתה שונה. כנראה הפוכה. היו גם סכסוכים בין מפקד הפלוגה החדש, סרן ר', לבין החיילים הוותיקים, שרצו לשמר את זכויות היתר. התקרית ההיא הפכה להזדמנות פז לחיסול חשבונות. כך שצריך לומר לזכות העיתונאים שטיפחו את העלילה שהיו להם משתפי פעולה. התחקיר הצה"לי ניקה לחלוטין את סרן ר'. חקירת מצ"ח בהמשך שינתה כיוון והוחלט על הגשת כתב אישום. זה קרה בעיקר בגלל עדויות שקר של חיילים. זו הסיבה שאילנה דיין הרשתה לעצמה לומר, במסגרת התחקיר, שהתחקיר הצה"לי כולו שקר. בדיעבד התברר שהתחקיר היה נכון. העדויות היו שקריות. וכך הפך סרן ר' למפלצת.

גם ללא העדויות וגם ללא החלק המודלף, הסלקטיבי והמגמתי מחקירת מצ"ח, תחקיר "עובדה" כלל מספר גדול, בלתי נסבל, של הטעיות. הילדה לא הייתה בדרכה לבית הספר. היריות ממא"ג, שהוצגו בתחקיר, כלל לא היו מאותו אירוע. לאחר הירי לעבר הילדה, לפי אילנה דיין, זה היה הדו-שיח בין החיילים: חייל א': "אינעל אמא של החייל הזה". חייל ב': "מי זה? מי זה בעמדה שמה?". חייל א': "לא יודע אבל הוא ינקה את המא"ג". הרושם הוא שזה עתה סיימו החיילים את הירי לעבר הילדה, ומה שמטריד אותם זה ניקוי המא"ג. וזה נמשך. התחקיר מציג את החיילים צוהלים וחוגגים בסמוך או בקשר לאירוע. בפועל, לא היה שום קשר בין התמונות שהוצגו לבין האירוע.  יותר מדיי טעויות, הגזמות, הטעיות, בישולים היו שם. מי שראה את הכתבה באותם ימים התפלץ מהתנהגות צה"ל, מתפקוד הפלוגה ובעיקר מסרן ר'. בעיני בית המשפט כל ההטעיות הללו שיצרו מפלצת הן שוליות. הוא קובע שזה לא בסדר, אבל לא יותר מכך. שיקול הדעת  הוא של העיתונאי והעורך. כללי האתיקה נרמסו כבר מזמן. עכשיו בא בית המשפט, ולצהלת העיתונאים יוצר הלכות חדשות, שמוחקות עוד ועוד ממה שנותר מחוק לשון הרע.

כתבתי בעבר פעם ועוד פעם על ההבדל בין חופש הביטוי לכוח הביטוי. בית המשפט העליון אמר את דברו. הוא העניק לכל עיתונאי את הכוח לסלף ולבלף. כל מניפולציה, כל הדבקה ובישול, יהפכו מכאן ואילך לעניין כשר. זו המשמעות האמיתית של פסק הדין. מדד האמון בעיתונות שכבר היה נמוך, יזכה לעוד צניחה. כל תחקיר שיוצג עכשיו, יאמר לעצמו הצופה הסביר - איננו תחקיר. הוא שורה של מניפולציות. זו הרי זכותם של העורך והעיתונאי. בית המשפט העניק הכשר. השופטים לא חיזקו את חופש הביטוי. הם חיזקו את יכולת המניפולציה.

תביעה שהפכה לכתבה

תראו, כתבו חלק מעמיתיי, הרי הכתבה ב"עובדה" לא הייתה שונה מכתב האישום שהוגש באותו יום שבו שודרה הכתבה. גם השופט עמית, בפסק הדין, נתלה בכתב האישום כדי להגן על הכתבה. והמסקנה היא שזו הייתה "אמת לשעתה". ראשית, זה לא מדויק. בכתבה עצמה היו אינספור הטעיות. אבל מעבר לכך: ממתי תחקיר עיתונאי הוא הזרוע הארוכה של התביעה? הרי כתב אישום, כמו כל כתב תביעה, מייצג צד אחד של הסיפור. תחקיר עיתונאי צריך להיות, חייב להיות, שונה בתכלית. תחקירן איננו דובר של רשויות התביעה, של מצ"ח או של המשטרה, וגם לא חסיד שוטה שלהן. אלא אם כן התבלבלנו. הרי פעמים רבות מדיי כתבי אישום, נגד אנשי ציבור, הופרכו לחלוטין. הרי אפשר להניח שזו התביעה שהדליפה את הקלטת המבושלת, מתוך חדר החקירות, שהייתה בסיס לכתבה. כך שההצדקה הזאת, על חפיפה בין הכתבה לכתב האישום, רק הופכת את התקשורת למגוחכת.

דיין איננה בכרי

אילנה דיין איננה מוחמד בכרי. היא טעתה. הוא עשה משהו הרבה יותר חמור. אלא שפסק הדין יוצר את הקשר בין השניים. "גם יצירה דוקומנטרית - יצירה היא", כתב השופט ריבלין, והזכיר את הלכת "ג'נין ג'נין". דיין אינה ראויה להשוואה כזאת. אבל ביהמ"ש עושה אותה. חבל. משום שכבוד השופט ריבלין מתקשה להבין שאצלו "ג'נין ג'נין" זו עוד הלכה. בציבור הרחב, ובצדק, מדובר בסדין אדום. ציון דרך בהפיכת "חופש היצירה" למכשיר להפצת שקרים. ואולי, בעצם, טוב שריבלין כתב מה שכתב. משום שזו צריכה להיות נורית אזהרה, ומשום שאם לא יבוטל פסק הדין הזה בדיון הנוסף, שחייב להיות, האמינות של התקשורת, שגם ככה היא לא משהו, תגיע למקום שבו נמצאת האמינות של "ג'נין ג'נין".   

כתבתי כבר לפני שנתיים, שאילנה דיין תנצח, וזה יהיה ניצחון פירוס. אין לי אלא לכתוב זאת שוב. 

צילום פלאש 90סליחה מסרן ר'

זה לא התפקיד שלי. אני כותב רק בשם עצמי. אבל יורשה לעשות דבר אחד: לבקש סליחה מסרן ר'. זה לא מגיע לו. הוא לא חטא ולא פשע, אבל בעוונותינו התעקשנו להפוך אותו למפלצת. בית הדין של התקשורת הרשיע אותו. עד שהגיע בית הדין הצבאי וזיכה אותו. השבוע בא בית המשפט העליון, שלא התכוון, ממש לא, אבל הרשיע אותו שוב. ובאותה הזדמנות יצר הלכה שמעניקה תעודת הכשר לכל שקר ומניפולציה, ולא רק בנוגע לחיילים. 

ועוד שלוש הערות

ראשית, הרמטכ"ל באותם ימים, בוגי יעלון, הגדיר את תחקיר עובדה כ"שקרי ומזעזע" כבר אז, מייד לאחר השידור. כך גם דוברת צה"ל באותם ימים, רות ירון, שנכנסה לעימות חזיתי עם אילנה דיין, והטיחה בה: "את לא בוחלת בשום דבר". מעניין שביהמ"ש העליון מסתמך על כתב האישום כדי לספק הצדקות לתחקיר, אך שוכח לחלוטין שאותו צה"ל שהגיש את כתב האישום, הגדיר את הכתבה כשקר.

שנית, אצל חלק מכלי התקשורת יש חגיגה נגד השופט נעם סולברג, שאמור להצטרף בקרוב לביהמ"ש העליון. כך שכדאי להזכיר נשכחות. נרי אבנרי, שמנהל ארכיון קטעי וידאו, שלח לי קטע שבו פרופסור אסא כשר, לא בדיוק ימני, גם לא דתי ולא מתנחל, אמר דברים הרבה יותר בוטים מהשופט סולברג על אותו תחקיר.

ושלישית, מערכת "עובדה" התעקשה על שידור חוזר לכתבה, וגם לאחר פרסום פסק הדין לא מצאה לנכון להתנצל. גם ביהמ"ש העליון (סעיף 26 לפסק דינו של השופט עמית), מבהיר שאילנה דיין הפרה את כללי האתיקה, כאשר לא פרסמה את עובדת הזיכוי. מותר לעיתונאים לטעות בלהט העשייה. אבל על ההתעקשות קצת קשה לסלוח.