מסלול תמיכה דיפרנציאלי לאומנים, כי מי קובע איזו תרבות אנחנו צורכים?

הציבור הוא הלקטור הכי טוב של האומנות.

מי קובע איזו תרבות אנחנו צורכים?

הגיע הזמן שלאזרחי מדינת ישראל יהיה חלק בקביעת סדר היום התרבותי ולא רק לוועדות הממונות.

אם חשבנו שהאומנות חופשיה להיות יצירתית, לדבר את עצמה ולהגיע לקהל בדרך בלתי אמצעית, אז זה לא ממש כך. את האומנות בוחרים לקטורים בוועדות השונות.

קולנוע – כמעט בלתי אפשרי ליצור בארץ קולנוע ללא תמיכת אחת או יותר מן הקרנות הקיימות לצורך העניין. אם מסיבה זו או אחרת סרט מסויים לא יקבל תמיכה, הוא כנראה לא יזכה להגיע לקהל, גם אם יש סיכוי טוב שיהיה לו קהל צופים אוהד.

מוסיקה – את תקציבי המוסיקה הקיימים, מחלקת וועדה שמחליטה אילו יצירות מוסיקליות יקבלו תמיכה ויצאו לעולם ואיזה לא. אמנם מגוון גדול של מוסיקה מקבל במה , אבל אם במקרה את אישה הדבקה באמונתה הדתית ובשל כך מופיעה רק בפני נשים, כנראה שלא תקבלי תמיכה כספית מהמדינה , גם אם יש קהל גדול שצורך את המוסיקה הזאת באופן הזה.

תיאטרון– תקציב התיאטרון נקבע ע"י וועדות וניתן לתיאטראות מסויימים שהוועדה מחליטה לתת להם. לא ניתן היום להקים תיאטרון חדש בארץ ולקבל עבורו תמיכה, אלא אם הוועדה החליטה על כך. הקריטריון של הקהל הצורך את הצגות התיאטרון הזה, חסר משמעות ולא יגרום לו לקבל תקציב.

גם אומנות המחול מגיעה לקהל בהתאם לבחירת יושבי הוועדות.

באופן כזה, האומנות בארץ מוסללת ע"י יושבי הוועדות, אין משמעות או משקל לדעת הקהל בשטח ולצרכיו של קהל כזה או אחר.

תנו לאומנות לדבר עם הקהל!

תנו לקהל לבחור את האומנות!

מתוך הבנה שהאזרחים בישראל הם המטרה והאומנות נועדה לספק את צרכיו התרבותיים של האזרח. ומתוך ראיית המציאות בה לקטורים יודעי דבר, יושבים בוועדות ומחליטים וטוב שכך, אלא שאין מספיק ייצוג לקהל הצופים, אנו החתומים על עצומה זו:                                                                                                     יוצרי קולנוע מוסיקה, תיאטרון, מחול ושאר אומנויות, וסטודנטים בתחום, מבקשים משר התרבות, להפנות לפחות חלק מהתקציבים בתחומים אלו, למסלול תמיכה דיפרנציאלי (יחסי) כזה התומך ביצירה לפי כמות הקהל הישראלי שבא לראות אותה. כזה המקדם את התרבות שהציבור רוצה וצורך. כזה הנותן לאזרחי המדינה לקבוע את סדר היום האומנותי.