דורשים את שחרור החטופים עכשיו

 התסריט הנורא של בארי לא יוצא לי מהראש.

המחשבה על מה שהם עברו באותן השעות,שכל משפחה מבינה שזה חיים או מוות,מי יישאר ומי לא,שהמוות בפתח,והם זועקים לעזרה (!!!) זועקים לחילוץ (!!!)ואין.והם מבינים את זה די מהר.כל אחד לנפשו.כל אחד למשפחתו.אין מי שיציל. צהל לא יבוא.

והם צריכים להחליט החלטות נוראיות ברגע אחד. אינסטינקטים של חיה. להגן על הילדים בכל מחיר. להגן על עצמם. להציל מה שאפשר.

תדמיינו רגע. תחשבו עליהם.מה הם עברו שם באותן שעות בלתי אפשריות.לבד.עוד שעה ועוד שעה.משוועים לצהל, לתגבורת, לכוח.ואין. והשעות נוקפות. והמחבלים מגיעים.פורצים את הדלת. בפראות. מלאכי חבלה.זהו. הם פה. ממש פה.תארו לכם מה זה. אתם מסוגלים לתאר לעצמכם מה זה?זוועה, נכון?נברח עד קצה העולם כדי לא להרגיש את הזוועה הזאת. את האימה הזאת.אנחנו יכולים לדפדף את הפייסבוק לקטעים פחות מזוויעים, כי זה קשה לנפש שלנו לעכל. הם לא יכלו.בשבילם זו היתה המציאות רגע רגע.הם היו עסוקים בלחיות עוד רגע ועוד קצת להחזיק מעמד.

וזה מה שהם הרגישו. זה מה שעבר עליהם.בבוקר יום שבת בהיר. בוקר חג.לבד.לבד בארץ ישראל. לבד במדינתם.

ותחשבו עליהם עכשיו.כשכולם מדברים על מורל, על אוכל לחיילים, על מה שיחטפו שם בעזה.והם?אף אחד מהממשלה לא מביע אחריות על מה שקרה. שוב נזרקו לגורלם.אף אחד לא רוצה להגיד שזה קרה במשמרת שלו.שהוא בעמדת הפיקוד.

איש מהממשלה לא מופיע באולפנים לתת להם תשובות.כולם מדברים בכלליות על לכסח ת'חמאס. על התגובה. על המחיר שיקבלו שם, בעזה.אבל זה החלק הקל.

איפה החלק הקשה?לעמוד מול ההורים השבורים האלו,מול האנשים המדהימים האלו, שאין לי מילים לתאר את מה שחוו בעל כורחם,ולתת מענה לשאלה הכל כך קשה שלהם-מה עושים למען החטופים ומתי הם יראו שוב את המשפחות שלהם???

-הטקסט נכתב ע"י הדר תאנה-