דרישה מפרקליטות המדינה: חקירה פלילית כנגד עובדי בי"ח לבריאות הנפש

שמי ערן ואני סוכרתי שמטופל באינסולין מעל ל 15 שנים באמצעות משאבת אינסולין.

עד שנת 2014 חייתי חיים רגילים- סיימתי תואר ראשון בהצטיינות, עבדתי בעבודה מכובדת, התחתנתי וניהלתי אורח חיים טיפוסי של בן 20 פלוס. בשנת 2014, נקלעתי למשבר בחיי האישיים: שילוב של עבודה אינטנסיבית רווית לחצים, ושנת נישואים ראשונה ולא פשוטה מתוך ניסיון לביסוס כלכלי ולרכישת דירה.

פניתי לקופת חולים לעזרה ובהמלצתם התאשפזתי מרצון בבית חולים לבריאות הנפש, מתוך אמונה ורצון לקבל את העזרה והסיוע המקצועיים להם הייתי זקוק. זה היה אישפוז ראשון שלי, מעולם לא הייתי מוכר למערכת הפסיכיאטרית.

האשפוז במחלקה הפתוחה ממש לא היה מה שציפיתי. במהלך שבוע  לא ראה אותי פסיכולוג, והעמיסו עליי תרופות עם תופעות לוואי קשות שסיכנו אותי בריאותית, החמירו את מצבי הגופני ולא איפשרו לי לתפקד. בשום שלב לא קיבלתי הסבר על לוחות הזמנים וכללי המקום וכתוצאה מכך, עברתי עליהם שלא בידיעתי. בעקבות כך, חוויתי צעקות והשפלות פומביות עליהן מחיתי, וכדרך ענישה מנעו מממני לקחת חלק בטיפולים קבוצתיים ובפעילויות חברתיות והגבילו את חופש התנועה שלי בבית החולים.

בנוסף לכך היו לי מספר רב של נפילות סוכר קשות מאוד. כולן אמנם טופלו נקודתית ע"י הצוות שעבד באותו רגע אבל ביה"ח סירב לספק לי ייעוץ של מומחה סכרת חיצוני וכמו כן, סירב להעביר אותי לבי"ח כללי שיש בו מחלקה פסיכיאטרית לצורך המשך טיפול.

אני ומשפחתי הסברנו רבות את הבעיות שאני חווה במהלך האשפוז, שאינן קשורות לסיבה שבגינה ביקשתי להתאשפז והתגובה הייתה "אז תשתחרר", או יותר חמור מכך באיום: "אנחנו נעביר אותך למחלקה סגורה".

לאחר שבוע הרגזתי את מנהלת המחלקה עם העקשנות שלי לקבל טיפול ויחס ראויים והיא פנתה בבקשה לפסיכיאטר המחוזי להוראת אשפוז כפוי בטענה השקרית שאני מסוכן לעצמי. באופן מיידי הועברתי למחלקה הסגורה.

במחלקה הסגורה בלילה, הרגשתי בנפילת סוכר, פניתי לאח שעבד במשמרת וביקשתי שיטפל בי. הוא כעס שאני ער בכלל, ושאני מפריע לו ואמר לי שאני לא צריך לקבל כלום ושאני אעוף לישון. כעסתי עליו וצעקתי עליו במילים ברורות והגיוניות שלא יכול להיות כזה מצב ואז הוא פשוט הפסיק להקשיב והתחיל לאיים עליי בקשירה.

במשך שעה וחצי הייתי במצב של נפילת סוכר מתמשכת, שלא טופלה מצד אף אחד בבית החולים, כשבתנאיי האשפוז במחלקה הסגורה לא הייתה לי יכולת לעזור לעצמי.

האח הכריח אותי לקחת כדור להרגעה. הוא לא אמר לי מה זה, זה לא כדור שהיה חלק מהטיפול הקבוע בי ולא בדק אותי רופא לפני כן. מאוחר יותר למדתי מהתיק הרפואי שלי שהכדור שהוא נתן לי הוא כדור המיועד לטיפול בהתקפים פסיכוטיים. מעולם לא אובחנתי כאדם הסובל מהפרעות פסיכוטיות.

החלטתי לנסות להתקשר למשפחה שלי דרך הטלפון הציבורי של המחלקה ולבקש שישיגו לי סיוע רפואי לנפילת הסוכר. כשניגשתי לחייג האח ואיש צוות נוסף קפצו עליי מלפנים ומאחור: חנקו אותי, עיקמו לי את הידיים, הכניסו לי ברך לחזה, אגרופים לבטן והטיחו אותי על הקיר, תוך שהם מובילים אותי לחדר קשירות ואני בכלל לא מפעיל כוח או מתנגד.

הם קשרו אותי במצב שכיבה – ידיים ורגליים עם הראש טיפה מורם – ולמרות כל זה הם עדיין לא בדקו לי סוכר או טיפלו בנפילת הסוכר שבגללה בכלל פניתי אליהם לעזרה, אלא פשוט יצאו מהחדר.

ניסיתי להשתחרר ולא הצלחתי ולכן, מחוסר ברירה, מתוך ידיעה שזה עניין של זמן עד שאאבד הכרה, החלטתי להזריק לעצמי אינסולין בכמות שתזרז את התהליך של איבוד ההכרה. ידעתי שזו כמות שניתן לטפל בה ולהציל אותי באמצעות פינוי לבית חולים כללי או במילים אחרות, החלטתי לפגוע בעצמי במידה, כדי להשתחרר מהר.

אם הייתי רוצה להתאבד ולמות הייתי יכול להזריק כמות פי 4 יותר גדולה שגם אם היו מגיעים לטפל בי בזמן - לא היו יכולים להציל אותי כבר. נהגתי כמו איש לכוד בשלג שבוחר לכרות לעצמו יד כדי להשתחרר.

מיד כשהזרקתי צעקתי להם והודעתי להם מה עשיתי. הם קראו לרופא התורן שהחליט לנתק אותי ממשאבת האינסולין. מצב זה משמעותו הפסקת אספקת האינסולין לגוף ומחייב מתן זריקות אינסולין מדי שעתיים-שלוש. כשהפניתי את תשומת ליבו לכך שאני מוכרח לקבל טיפול בזריקות, או שמצבי יתדרדר עד הבוקר, הוא ענה לי בגיחוך: "עד הבוקר אתה לא תהיה בעיה שלי" ויצא מהחדר.

בהמשך, הגיע אחד האחים עם מזרק מפלסטיק ונוזל שקוף וניסה להזין אותי בכוח דרך הפה בזמן שאני קשור, למרות שאמרתי לו שאני לא מוכן לבלוע שום דבר ושאם הם רוצים לתת לי משהו, שיעשו את זה דרך הוריד.

הוא המשיך לנסות שוב ושוב עד שהוא פצע אותי וירקתי דם לכיוונו.

רק אחרי 3 פעמים ושאני מדמם "פתחו לי וריד" סוף סוף, לצורך מתן התרופה וכולם יצאו מהחדר.

הגוף שלי קרס ונכבה, כמו הרמת ידיים. נרדמתי. הפעם הראשונה שהתעוררתי הייתה שמונה וחצי שעות לאחר שנקשרתי, כשאני עדיין מחובר לוריד עם עירוי נוזלים וסוכרים, לא קיבלתי אף זריקת אינסולין ואף אחד לא דיבר איתי בכלל.

30 דקות לאחר מכן נכנסה רופאה ודיברה איתי על מה שקרה בלילה ולאחר כרבע שעה שוחררתי מהקשירה בחזרה למחלקה הסגורה.

המשפחה שלי ביקרה אותי וצילמה את סימני האלימות שהיו עליי.

באותו ערב, פינו אותי לבית חולים כללי במצב קשה, בעקבות חוסר טיפול נכון במחלת הסכרת. 

בבי"ח כללי הייתי מאושפז בהשגחה צמודה במשך שלושה ימים וכשראו שאני לא מהווה שום סיכון ובעיה פנו כדי לבטל את הוראת האשפוז שעמדה כנגדי. משם כבר לא חזרתי לאף בית חולים פסיכיאטרי.

הגעתי לאשפוז ראשון מלכתחילה כדי לטפל במשבר שחוויתי. לא טופלתי בהיבט הזה בשום צורה. בנוסף יצאתי משם עם נזקים נפשיים ופיזיים חמורים בהרבה. לא נותר לי אמון במערכת הזו.

מאז אירוע הקשירה הזה עולמי חרב עליי:

בעקבות כל שאירע לי בבית החולים מצבי החמיר באופן קיצוני. במשך חצי שנה הייתי השגחה צמודה של משפחתי, ביחד עם 3 טיפולים פסיכולוגיים-שיקומיים כל שבוע, מעקב פסיכיאטרי פרטי ובקהילה – עד שמישהו היה מוכן להקשיב באמת לסיפור שלי ולהגיד במינימום: "יש לו פוסט טראומה".

הנטייה לקבל את התיק הרפואי של בית החולים כבסיס מהימן לאבחנה וטיפול, לצד חוסר האמון הבסיסי בתלונה של חולה כנגד מערכת רפואית – היוו מכשולים עיקריים באבחנת מצבי.

כיום אני נכה המוכר בביטוח לאומי עם אובדן כושר עבודה מלא ולצמיתות. איבדתי את היכולת לנהל חיים זוגיים וכתוצאה מכך התגרשתי. אני תלותי בסביבתי הקרובה כדי להתקיים, סובל מהתקפי חרדה וחי בפחד תמידי מהפעם הבאה שמישהו יחליט למעוך אותי כמו מקק בחסות הסמכויות שניתנו לו.

העדות המלאה שלי, ביחד עם התיק הרפואי אודותיי מטעם בית החולים ויומן אישי שכתבתי במהלך האשפוז, עברו בדיקות מעמיקות אצל פסיכיאטר משפטי ואצל מומחית סכרת. בחוות הדעת שלהם – הם מצביעים על כך כי ישנם דברים שנעשו בי שסותרים את החוק באופן מובהק. לא רק חוסר מוסר או מקצועיות, אלא עבירות גרידא על חוקים וסמכויות שהחוק העניק לבית החולים הפסכיאטרי לצורכי טיפול. חוקים שבגופם מצוין הדין הפלילי הצפוי לעובר עליהם –עד 3 שנות מאסר!

בסיוע עו"ד פלילי, הגשתי תלונה ראשונית וממוקדת במשטרה כנגד העובדים שביצעו בי פעולות שיש להן דין פלילי לדעת המומחים שבדקו אותי. התלוננתי אך ורק על דברים שלגביהם יש הוכחות פיזיות, מסמכים רפואיים או חוות דעת התומכת בגירסא שלי.   התלונה גם הכילה את כל המסמכים הרלוונטים למשטרה לצורך ניהול חקירה יסודית.

מסיבה שאינה ברורה המשטרה החליטה לגנוז את התלונה והתיק מבלי לזמן אף אחד מהצוות בית החולים לחקירה או בירור או לבדוק את העניין בכל דרך שהיא.

כרגע התיק שלי בבחינה של פרקליטות המדינה לצורך קבלת החלטה האם כן להורות על חקירה פלילית או לא. בשלב זה לי אין אפשרות טכנית להשמיע את קולי מול הפרקליטות.

במידה והתיק יסגר גם על פי חוות דעתה של פרקליטות המדינה, זהו סוף המסלול עבורי בכדי למצות דין פלילי כנגד אלו שפגעו בי וחרבו את חיי. אנשים שתפקידם היה לטפל ולעזור ובעזרת אותם כלים והיעדר הפיקוח הם הפכו לפוגעים.

לאחר שקראתם את המקרה שלי – אם גם אתם חושבים, מרגישים ומאמינים, שיש לפתוח בחקירת ההיבט הפלילי במקרה שעברתי, מתוך ניסיון למנוע מקרים נוספים – אנא חתמו על העצומה הזו.

זוהי הצהרתכם כחותמים:

לאחר שקראתי את הכתוב לעיל, אני החתום בזאת דורש מכם, פרקליטות המדינה, להורות על חקירה פלילית כנגד עובדי בית החולים בגין האירועים שחווה ערן. כמו כל אזרח שמגיש תלונה בגין עבירה, מן הראוי שגם תלונה זו תיחקר באופן יסודי ולא תיגנז.

תודה,

ערן

 [email protected]

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה