מהות מעל צורה - עבודה בכתיבה ומחקר

אנו, הסטודנטים למשפטים בעברית החתומים מטה, מעוניינים להעלות לדיון את סוגיית הציטוט האחיד בעבודת המחקר שמגישים בשנה א' במסגרת הקורס "כתיבה ומחקר במשפט".

במסגרת העבודה אנו עוסקים בסוגיות חשובות ומגוונות: בריאות הנפש, אימוץ, דיכוי של קבוצות על רקע מגזר או מגדר, זכויות בעלי חיים, זכויות אדם בכללי, ועוד.

לכולנו ברורה החשיבות של יחס רציני ומכבד לעבודה, אולם בפועל סטודנטים מוצאים את עצמם מתעסקים בממוצע מעל לשבע שעות בציטוט האחיד (מהמדגם עלה שמדובר במעל 10 שעות, אולם בכדי להיות נאמנים לעובדה שמדובר במדגם ולא בחישוב שמקיף את כל הסטודנטים צויין ממוצע נמוך יותר).

בעינינו, זה לא סביר. דווקא סטודנטים למשפטים, שעוסקים בסוגיות בוערות, צריכים להתעסק במהות ולא בתפל, במיוחד כשזוכים להתעסק בנושאים שלא בהכרח תשוב ההזדמנות להתעמק בהן באופן כזה, וודאי שלא לאורך התואר העמוס.

על הציטוט האחיד ניתן לנהל דיון בפני עצמו: האם בכלל ראוי שמשפטנים, שאמורים להיות חלק מהחברה שהם רוצים לקחת חלק בעיצובה החיובי, ידברו בשפה "נפרדת"? אנו לא מבקשים להכנס לדיון נרחב זה, אלא לצמצם אותו לעניין העבודה, שכן אנו לומדים את כללי הציטוט האחיד במסגרת העבודות השונות בכל מקרה.

אם כ-300 סטודנטים בשנתון היו נדרשים ולו רק ל-5 שעות התנדבות, ראויונות, או התעמקות דומה בנושא שבחרו, הרווח לחברה היה גדול בהרבה, וזו צריכה להיות כל המהות. במקום 1,500 שעות מצרפיות להתעסקות בכללים, יכלו להיות מושקעות 1,500 שעות בנושאים עצמם; בתרומה אמיתית לחברה והבנה אמיתית של העבודה.

אנו קוראים לשינוי בהתנהלות באופן בו מתחלקת ההשקעה בנושאי העבודה החשובה והמשמעותית הזו. אנו קוראים להתעסקות במהות ולא בצורה.