נלחמים על כבודם של הורינו וסבינו

עזרו לקשישים לחיות בכבוד   (לא מדובר בתרומה כספית)

יש לנו במשפחה חולה סיעודי הזקוק לטיפול ולהשגחה קבועה. לאחר שהשתדלנו וכתבנו ובקשנו את הזכות למטפל זר, אשרו לנו אותו לאחר כמה חדשים של המתנה. קבלנו את העובד יפה, כבן משפחה ונדמה היה שהוא מסתגל לחולה והחולה מתרגל אליו. אבל יום אחד, במפתיע, הוא הודיע שרצונו לעזוב. הוא ניסה לתרץ את עזיבתו בתירוצים מוזרים, כגון: לא אמרו לו מראש שזה חולה קשה... ענינו לו שאם זה היה חולה קל לא היה צריך להביא מטפל, וכידוע לנו אמרו לו עוד בארצו שזה חולה סיעודי, וחולה סיעודי איננו "חולה קל", ואם אינו רוצה לטפל בחולה סיעודי, אז למה הוא בא לישראל? לבסוף יצא המרצע מן השק. הוא סיפר שחברים שלו עובדים פחות ומרויחים יותר. הבנו את הרמז והוספנו לו והוא נשאר עוד כמה חדשים, אבל לבסוף עזב. כנראה יש כאלה שיכולים להוסיף עוד יותר.

פנינו לחברה שעסקה בהבאתו, ותשובתם הייתה שאי אפשר לעשות דבר. כל הטרחה שלנו שטרחנו, כי למעשה הרי אנחנו הבאנו אותו לישראל, אין לה כל ערך, והוא רשאי לעזוב מתי שמתחשק לו. גם לְחֶבְרָה שטפלה בהבאתו הוא אינו חייב להודיע למה הוא עוזב ולאן הוא הולך. לעומת זאת, הם אינם יכולים להביא לנו עובד חדש במקומו אלא רק לאחר שהעובד שלנו ימצא מקום עבודה חדש..., אם כי העובד התפטר למרות רצוננו. והרי יש אפשרות במשך חודש ההמתנה להביא עובד חדש. ומה אתנו? שאלתי, איך נסתדר אנחנו בינתיים ללא עובד? – אלה הם החוקים של משרד הפנים – ענו לי – אנחנו לא יכולים לעשות דבר.

הבנתם מי עדיף ומי קודם למי, בעיני משרד הפנים? ודווקא שר הפנים משליך אותנו לעת זקנה?!

העובד נתן לנו ארכה של חודש ימים, כחוק, ועזב. אבל החברה לא הצליחה כמובן להביא עובד חדש למועד בגלל התקנה של משרד הפנים. היינו אובדי עצות. ואז שמענו מעובדת סוציאלית כי אפשר למצוא מטפל זמני, עד שיגיע אלינו עובד חדש, אלא שמדובר בעובד לא חוקי, ואם יתפשו אותנו נשלם קנס גבוה מאוד. אבל האם הייתה לנו ברירה? ואני, שלא עברתי על החוק בכל ימי חיי, דחקו אותי התקנות להיות עבריין.

בא העובד הלא חוקי וביקש שכר הרבה יותר גבוה, בגלל הַזְּמַנִּיוּת ובגלל... "הסכנה". לעומת זאת הוא לא ירד עם המטופל לטיול, שמא ייתפש; ומאותה סיבה גם לא הוריד אשפה ולא ירד לקנות בחנות. בימי החופשה השבועית שלו הוא החליט על דעת עצמו להישאר בבית מאותה סיבה, אבל דרש תשלום נוסף תמורת הימים האלה. שלושת השבועות שהוא היה אצלנו עלו לנו ביוקר, ביוקר רב. הרבה למעלה מיכולתנו. אבל כאמור לא הייתה לנו ברירה. ראו עד לאן הגענו.

המצב שנקלענו אליו אילץ אותנו להיכנס לעובי הקורה, כי הרי מחר אנחנו עלולים לעמוד שוב בפני אותו מצב. שוחחנו עם רבים שעברו את ה"חוויה" שעברנו; דברנו עם מנהלי חברות בתאגיד, העוסקות בהבאת עובדים ובשיבוץ עובדים זרים הנמצאים בישראל, וסופר לנו איך העובד שמבקש להחליף מקום עבודה בורר לו את העבודה הרצויה לו. לדוגמה: הוא רוצה מטופל שהולך היטב; ולא מטופל בכסא גלגלים; וגם לא מטופל שיש לו בת זוג, שמא תורה לו מה לעשות; והוא רוצה לעבוד רק בתל-אביב... כי כפר-סבא או רחובות "זה רחוק"... האם גם העובדים הזרים בחקלאות או בבניין בוחרים לעצמם את העבודה שיעבדו בה והיכן יעבדו? אולי גם הם יעבדו בחקלאות בתל-אביב? חקרנו ומצאנו שכל החוקים והתקנות בדבר המטפלים הזרים אינם לטובתנו, ואפילו אינם עושים אתנו צדק, הם כולם לרעתנו ולטובת העובדים הזרים. גלינו כי איננו יחידים בצרתנו, והמקרה שלנו הוא מקרה עוול רגיל ועצוב המשווע לשמים, החוזר ונשנה בישראל מדי יום ביומו.

לכן אנחנו דורשים, כאזרחים ותיקים של המדינה שהצדק החברתי יתחיל בנו:אין לנו כבר כוח לצאת לרחובות, אך האם זאת הסיבה להתעלל בנו? אנו דורשים ששרי הרווחה והפנים יערכו מחדש בדחיפות את התקנות הקיימות בדבר העובדים הזרים, לפי הקוים המנחים הבאים:

1. ליצור התקשרות מחייבת בין העובד הזר לבין החולה הסיעודי שהזמינוֹ לבוא לישראל והחברה שהביאה אותו. כיום אין התקשרות מחייבת בין המטפל לחברה המורשית ולמטופל, ואין לנו בטחון שהטיפול יימשך ולא נעמוד כל יום לפני הפתעות, בעקבות חוסר המחוייבות של העובדים. מצב זה גם יצר שוק פרוע לעובדים זרים והחוק הקיים אינו מהווה להם למכשול.
2. לְעַגֵּן את השכר שנקבע לעובדים הזרים בטבלת שכר מתאימה, במסגרת הפקוח על המחירים. לא יתכן שנעמוד כמוצגים למכירה במכרז פומבי בשוק, ויבחרו בנו לפי המרבה במחיר או המשפר את התנאים. זה לא הוגן, זה משפיל; זה נוגד כל צדק חברתי וגם אין לנו אמצעים לכך.
3. עובד הרואה את עצמו נפגע על ידי המטופל או משפחתו, ולכן רצונו לעזוב, יביא את תלונתו לפני ועדה קבועה שתמונה לשם כך: התלונה תטופל כחוק, ולעובד יימצא מקום עבודה אחר, אבל אך ורק ע"י החברה הַמּוּרְשֵׁית שהוא יהיה חבר בה. עובד שירצה לעזוב את עבודתו בניגוד לתקנות החדשות תהא לו הברירה - לחזור לארצו.

יש להדגיש שלא כל העובדים הזרים מתנהגים כך. יש עובדים רבים שבאו לעבוד ולא להתחכם. אבל לצערנו יש רבים אחרים שאינם כאלה, ולכן יש לנקוט בצעדים מתאימים להפסקת ההפקרות. רק כך יובטח טיפול עקבי וללא מתח בקשישים הסיעודיים, אנחנו שרויים במתח רב גם ללא הדאגה הנוספת שמא נשאר פתאום ללא מטפל. בדרך המוצעת גם תופסק או תופחת מאוד התופעה של אלפי העובדים הלא-חוקיים, ההולכת וגוברת, ומספרם כפי שהתפרסם, מגיע ל-110,000. שרי הרווחה והפנים והכנסת נקראים להשליט חוק וסדר ומיד. תיקון העוול, לשם שינוי, לא יעלה פרוטה לאוצר המדינה, אבל יִמְּנַע סבל נוסף מהסובלים, שחלקם ניצולי שואה וחלקם אזרחים ותיקים, שאלה וגם אלה יצרו ובנו כאן במדינת ישראל, ושרתו את החברה כל ימיהם. האם החברה רשאית להתנכר אליהם עכשיו?

 

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה