מורידים את ״אופירה ולוינסון״ מהמסך

הגיע הזמן להוריד את “אופירה ולוינסון” מהמסך

ראינו את הראיון עם רמי דוידיאן. שמענו את הטון. הרגשנו את הבוז. ומשהו נשבר – לא רק ברמי, אלא בכולנו.

רמי לא חיפש תהילה. הוא אזרח שפשוט לקח את הרכב שלו, נסע לדרום ביום השחור של ה-7 באוקטובר, וחשף את עצמו לסכנת חיים כדי לחלץ אנשים תחת אש.

ומה הוא קיבל? ראיון מתנשא, שיפוטי, מלא בזלזול וניתוק. לא נתנו לו לדבר. לא נתנו לו להסביר. לא כיבדו אותו. לא הקשיבו.

אבל בואו נדבר ברור: זה לא רק רמי. זו לא “פאשלה חד-פעמית”. זו לא טעות בשיקול דעת.

זה דפוס שחוזר על עצמו – פעם אחר פעם.

שוב ושוב, אנחנו רואים תוכניות ומנחים שיותר משהם באו להקשיב – באו לדרוס.

מגיע מישהו עם סיפור? הם מחפשים איפה לנעוץ שיניים. מישהו משתף כאב? הם מזהים חולשה ומלבים פרובוקציה. זה לא משנה מי יושב מולם – הם באולפן, הם בשליטה, הם הרייטינג. והשיח? השיח נשרף.

“ההתנצלות” המאוחרת על מנת ״לכסתח״ לא מכסה על הנזק. הצופים זעמו – ובצדק. הרשת געשה, הלחץ הציבורי גבר ואפילו הערוץ המתחרה רשת 13 החליט לגנוז תחקיר שהיה אמור להיות משודר. כשהשיח נהיה אלים, מתלהם וחסר חמלה – זו כבר לא עיתונות, זו פגיעה.

הכוח בידיים שלנו. אנחנו אומרים: די.

די לבוז כלפי מרואיינים. די להפוך אנשים אמיתיים – שנושאים כאב אמיתי – לקורבן של אולפן רעב לרייטינג. די להפוך טלוויזיה ישראלית לזירת קרבות על חשבון הנפש של הצופים.

אנחנו קוראים לזכיינית ״קשת 12״ ולממונים על שידורי התוכן:

הורידו את “אופירה ולוינסון” מהמסך ויפה שעה אחת קודם, אם התכניות תישאר באוויר הצופים פשוט יעזבו, ואז תישארו גם בלי רייטינג וגם בלי תקציב.

לא כי אנחנו שונאים – אלא כי אכפת לנו. כי גם לנו מגיעה תקשורת מכבדת, אחראית, ומלאת לב.

חתמו עכשיו. הצטרפו לקריאה.

הפעם – אנחנו לא שותקים.