עצומת מדעי היהדות למען השבת החטופים

אנו, חוקרות וחוקרים מן האוניברסיטאות והמכללות בישראל בתחומי מדעי היהדות וההיסטוריה של עם ישראל, קוראים לממשלה לעשות כל שביכולתה כדי לשחרר את כל החטופים והחטופות משבי חמאס בעזה, גם במחיר של שחרור מחבלים רבים.

המסורת היהודית העמידה את פדיון השבויים לא רק כמצווה גדולה מאין כמותה, אלא גם כמבחן עיקרי של הסולידריות הקהילתית והבין-קהילתית (תלמוד בבלי, ב״ב ח ע״א-ב, וכדברי הרמב״ם הל׳ מתנות עניים ח,י ״ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים״). המשנה אמנם קובעת כי ״אין פודין את השבויים יתר על דמיהם מפני תיקון עולם״ (גיטין ד,ו), אך כבר בעלי התוספות בימי הביניים קבעו כי הדבר לא חל כאשר השבויים נמצאים בסכנת נפשות (בבלי גיטין נח ע״א) או בשעת מלחמה (שם מה ע״א). לאורך כל הדורות רוב גדול של הפוסקים אכן מצאו דרכים יצירתיות לפרש את המשנה באופן שיאפשר לפדות שבויות ושבויים אף במחיר רב מאוד. 

אין כאן רק הכרזות להלכה, אלא גם למעשה. בגניזה הקהירית נתגלו מסמכים רבים על פדיון שבויים בסכומים גבוהים, ועל מאמץ איסוף כספים בין-קהילתי נרחב לשם כך. הרמב״ם עצמו מתאר במסמך מן הגניזה כיצד כל הדיינים והזקנים הולכים ״יומם ולילה״ לאסוף כספים לפדיון. בכל קהילות ישראל ראו במצוות פדיון השבויים מצווה רבה ונעשו מאמצים פוליטיים, כלכליים ושדלניים עליונים  על מנת להגיע לכל שבוי ושבויה ולהביא לשחרורם. מן המקורות עולה בבירור כי בכל רחבי העולם היהודי קהילות ראו בכך מבחן לאחריותן ולאחווה של האחת כלפי רעותה.

גם פוסקי זמננו החילו את הפסיקות הללו על שחרור אסירים ומחבלים, כפי שקבע הרב עובדיה יוסף לאחר חטיפת מטוס 'אייר פרנס' לאנטבה ״רוב הפוסקים  סוברים שבמקום סכנה פודין ביותר מכדי דמיהן ולא מצאנו בגדולי הפוסקים שיאמרו להיפך, נראה שמצד הדין ראוי לנו לנקוט בדרך זו״ (יביע אומר חלק י', חו"מ סימן ו).

המחירים הקשים אינם עומדים בפני הצורך להציל נפשות כאן ועכשיו, וכל יום בשבי מסכן את חייהם, כדברי הרמב״ם ״שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים וערומים ועומד בסכנת נפשות״, וכדברי השולחן ערוך ״כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים״ (יו״ד, סימן רנב סעיף ג).

בניגוד לתפיסות אחרות בעמים (כגון החוק הרומי), שלא ראו בפדיון שבויים אחריות של המדינה, המסורת היהודית ראתה בכך מאז ומעולם נושא קריטי ודחוף. כחוקרות וחוקרי יהדות אנחנו מבקשים ללמוד מן המסורת ומן ההיסטוריה היהודית את הרגישות יוצאת הדופן לנושא החטופים והשבויים, ואת ראיית הנושא כנייר לקמוס לעצם קיומה של קהילה, לאחריותה לחבריה וחברותיה בהווה, ולהבטחת המשך קיומה לעתיד. זאת ועוד, מן המסורת אנו לומדים גם את חשיבות הבהילות בטיפול בנושא פדיון שבויים. המשימה מוטלת על כולנו, ואם לא עכשיו אימתי. ככל שנוקף הזמן הסכנה לחיי החטופים גוברת ואל לנו לעמוד מנגד.

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה