אווירת המסע לפולין

הנדון אווירת המשלחת לפולין

ברצוני להתחיל מכמה תודות לצוות שיוצא איתנו לפולין. זה לא מובן מאליו, לעזוב משפחות, לעבוד בחופש ומתכנן את המסע כבר למעלה משנה. תודה על שאתם שם, אכפת לכם ולא יכולנו לבחור צוות יותר טוב מצוות שמכיר אותנו כבר שש שנים, צוות שבאמת מכיר לעומק את השכבה.

עכשיו לנושא שלשמו אנחנו כותבים...

אנו התלמידים שיוצאים לפולין, התלמידים שאמורים להוביל את השכבה, במהלך השנה התלמידים שעוד רגע כבר לא תלמידים יותר:

יצאנו ביום ראשון ושני לסמינר ודנו בשאלות למה אף אחד לא עשה כלום? למה אף אחד דיבר? לא שמע? לא ניסה לעזור? למה לא יותר מרדו? למה לא לקחו יוזמה ויצאו לעשות מעשה?

אנחנו בני הדור השלישי והרביעי לשואה אלה שאומרים נזכור ולא נשכח, אלה שעומדים וצועקים זה לא יקרה במשמרת שלנו! אז איך אנו שיוצאים למסע יכולים לשבת ולשתוק כשמפריע לנו שיש קומץ שמפריעים לנו ללמוד ולעכל, כשמעכבים לנו את הלו"ז ויותר מכך עלולים לגרום לכך שברגע האמת נפספס בגללם הדרכות במחנות ואתרים השונים ובמיוחד הדרכה באושוויץ שכן הם הוכיחו בעבר שהם לא מספיק בשלים ואף לא מספיק ראויים לקחת חלק במסע מורכב שכזה וכמובן שעלולה להיות פגיעה ברוח הכללית של המסע ומהזמן החופשי שנועד לעצור רגע ולהבין שיש יותר מאדמה שוטטת דם במקום הזה.

החלטנו שלא להסתפק בדיבורים בנינו ולא להוסיף ולשבת בשקט ולגרום גם למי שלא היה בסמינר וההכנות להבין אם מה אנחנו מתמודדים. החלטנו שמספיק "לסבול בשקט".

אנחנו האנשים השקטים אלה "שסובלים בשקט" כי מחר זה ישתפר...

בסמינר לפולין שהיה מראה למה שיקרה בפולין ננזפנו רבות עקב חוסר עמידה בזמנים, של חוסר שקט, של אי כיבוד המקום, של הפרעה ושל שוב פעם חוסר שקט, בגלל אותו קומץ אנשים, את המכתב הזה כותבים האנשים שכן היו שם בשקט וכן עמדו בזמנים, אנחנו הינו האנשים שישבו וחיכו, הקבוצה הקטנה שהם לא היו מושלמים כי אין דבר כזה... אלא הינו בסדר פשוט בסדר עמדנו בציפיות ונשמענו להוראות. אנו הקבוצה שבאה בשביל ללמוד, לראות, להקשיב, להרגיש. אנו אלה שחיכו שש שנים למסע, אנו אלה שבחרנו את המסע הזה על פני מסעות פולין אחרים מפני שאנו מאמינים באנשים שמאחוריו. אנו אלה שרוצים לזכור את השכבה ולעשות איתם את הצעד הכמעט האחרון במסגרת הבית ספרית. אנו שרוצים להיות שם ולהגיד ראינו שמענו והבנו והפנמנו.

ובית הספר מבחינתו נותן לנו את הצוות שיודע להכיל אותנו, להבין, לתמוך יודע מה יעורר בנו כעס, מה ירגיע אותנו, צוות שמתעניין בחששות שלנו כדי באמת לספק לנו את מלוא הפוטנציאל של המסע.

אנחנו הקול שנמאס לו מהנאומים, שמבינים שכולם רוצים לטובתנו, אנחנו אלה שהיו בנעלים של תכנון והוצאה לפועל של פרויקטים גדולים,  אלה שיודעים מה זה דורש שלא צרכים את השאלה הנדושה: "אולי אתה רוצה לעמוד במקומי?" מפני שכבר עמדנו שם מול קבוצות גדולות יותר, קטנות יותר, ברגעים חשובים יותר, וחשובים פחות בנסיבות אחרות.

בתחילת כיתה יא עברנו מיונים של שיחות אישיות והצגת יומן מסע, והרוב נשרו מפני שאסור לעשן, בעיות התנהגותיות וככה צריך להיות.. אך הם שכחו קריטריון אחד שהוא בגרות נפשית לצאת למסע ואחר כך מתפלאים איך יוצאים ילדים שלא מוכנים לעומס ילדים שלא הבשילו עד הסוף אנשים שלא יכולים לתת כבוד בסיסי לאדם ואז קורים מקרים כמו חשיפת הישבן, זלזול והשחתת רכוש, הזמנת סמים ועוד

חבל להאשים את כל המשלחת בגלל קומץ שנמאס לו קומץ שהתפרק ושובר כל גבול.

אתם חינכתם אותנו להיות אזרחים טובים ואנשים שאכפת להם ולעמוד על שלנו, אז גם אם לא נצליח לגרום לאותו קומץ לא לצאת מבחינתנו נסתפק בכך שקולנו נשמע ולא המשכנו "לסבול בשקט" וכן ניסינו לשנות...

יוצאי משלחת פולין שאכפת להם

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה