קול קורא לרוב הדומם - הגיע הזמן להשמיע קול

כן, גם אני שייכת לרוב הדומם.

כשקורים דברים נוראים אני נאנחת מעומק ליבי וכואבת אותם בשקט.

כשקורים דברים נוראים מהצד השני גם אז אני נאנחת את אותה אנחת כאב שקטה.

כשראשי מדינתי מתלהמים, מדברים באלימות ולא חושבים צעד אחד קדימה, אני נבהלת, מצטמצמת בבועתי הקטנה ומבקשת לחכות עד יעבור זעם.

כאשר ראשי המדינה שממול מתלהמים את אותה התלהמות ומדברים באותה אלימות אז אני חרדה, בשקט כמובן, ומפחדת ממה שיקרה.

והנה אני מוצאת את עצמי חיה חיים מצומצמים, שקטים, כואבים ובעיקר מתוסכלים, כי אני יודעת שכל כך הרבה אנשים נוהגים כמוני גם "בצד שלנו" וגם "בצד שלהם". אבל האירועים האחרונים מחייבים גם את אחרון השותקים להשמיע קול. כנראה שהגיע הזמן שכל אותו רוב דומם יאמר את דברו.

כולנו חיים כאן, כולנו סובלים את אותו "מיעוט" כוחני, אלים, שאין לו שביב אמפטיה וחמלה לאדם באשר הוא אדם, לילדים מכל הסוגים ולדאגתן של אימהות.

לא מזמן הופיעה בפייסבוק אישה מוסלמית ששאלה למה שונאים כל כך את האסלאם כאשר רוב המוסלמים מעוניינים בשלום. התשובה שהיה נענתה היא שהרוב הדומם הוא אכן דומם ואינו יוצא נגד האלימות והכוחנות של המעטים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית היו מקרים רבים בהם התנהג הרוב הדומם אותו דבר: אפשר למיעוט המסית לאלימות, נקמה ורצח להשמיע את קולו בבלעדיות, להשתלט באופן מוחלט על השיח הציבורי ולדרדר את המדינה\האזור למעגל דמים ללא מוצא . את הסוף אנחנו מכירים, הרוב הדומם נאלץ לשאת באחריות על דברים איומים ונוראים שמבצעים מיעוטים אלימים היודעים שאין מי שיעצור אותם.

היום במדינת ישראל קורה הדבר הזה.

אני קוראת לכם חברי מהרוב הדומם לומר יחד כי אלימות באשר היא תביא רק אלימות. הסתה לשנאה, תביא רק שנאה, ושלאורך כל ההיסטוריה האנושית, רצח חפים מפשע לא הביא פתרון לשום בעיה.

אני קוראת לכם לומר יחד כי מגיע לנו לחיות בשקט, בביטחון, בשכנות טובה, ובהבנה כי כולנו בני אדם, כולנו אוהבים את ילדנו, כולנו מפחדים מהשונה והאחר, ולמרות זאת אנו רוצים ששפיות, מתינות ואחריות יהיו הדרך בה נחייה כולנו.

אני קוראת לרוב הדומם להשמיע את קולו.