עושים שינוי במערכת החינוך

חיתמו על העצומה הזו אם אתם מסכימים שצריך לעשות שינוי במערכת החינוך! (פירוט למטה)כאשר נהיה המון יהיה לנו כוח רב ונקבע תאריך בו נצא למחאה ארצית ונדרוש מה שמגיע לנו. חינוך אמיתי. יחס מכבד. ביטוי עצמי. אנחנו יותר מסתם מספר.

לאחר 11 שנים עמוק בתוך המסגרת הזו, נופלים לי המון אסימונים. אני מרגישה שאנחנו, התלמידים, נשלחים לעולם האמתי, האזרחי, כמספר בלבד- ציון שהגיע בעקבות אינספור בחינות ומבחנים שונים, שניסו להגדיר אידיאל אחד והוא שצריך להיות מושלם- 100. שיננו, בכינו, הזענו, צעקנו, הצלחנו, חשבנו שהצלחנו, נפלנו, לא הבנו, וכל זה רק כדי להיות הרובוט המושלם של המערכת. זה שיודע להקיא חומר, להציב בנוסחאות, לדייק במילים חסרות משמעות, ולזכור בדיוק את אותו הניסוח שעבר בראש של המורה כשהיא הכתיבה מתוך איזה ספר שהחליטו שהוא ספר לימוד. ולתיאורים האלה קוראים "למידה", או "חינוך", המילה שנמצאת בכותרת של המערכת הזו ואמורה להתממש בכל רגע שבו אנחנו תחת חסותה. ובמציאות? בני נוער מנסים להתאים את עצמם לאידיאל שהחברה מציירת להם, ונכשלים. ילדים אלימים, מקללים, בעלי בעיות חברתיות קשות, מאבדים ביטחון, פוגעים בעצמם, מוותרים על החלומות שלהם בשביל לא לאכזב, לעמוד בציפיות, לזכות בהערכה, לעצב לעצמם איזשהו עתיד שנחשב להכי טוב, ועדיין לא מצליחים. מי יודע מה עובר להם בלב, ואיזה מוח מדהים יש להם? "חוק חינוך חובה"- בעצם חייבים לנו את החינוך הזה, אבל כל מה שאנחנו מקבלים זה מערכת שהיא בייביסיטר צעקנית שבחיים לא נהיה מספיק טובים בשבילה. מתי בכלל לאחרונה עסקנו כאן בערכים? אהבת חינם? ערבות הדדית? כבוד, קבלת דעות, דיונים הוגנים, צדק, מוסריות, אנושיות, ביטוי עצמי, חוץ מבבריסטולים שתולים על קירות הכיתה בתחילת כל שנה ומעלים אבק. מתי חשפנו את האופי שלנו, כלומר מתי גילינו אותו ופיתחנו אותו ואז העריכו אותנו לפיו? מתי לא היינו עסוקים בתחרות תמידית שפוגעת בכל מי שמסביב? הרי המטרה מקדשת את האמצעים, וזה בסדר לבזבז את הילדות שלנו כדי לנסות לזכות בעתיד מובטח, ולא לנצל את התקופה הזו בשביל לחקור ולגלות את עצמינו ולהבין. ואז אולי רק בגיל 70 נגלה שאנחנו ציירים גאונים וזה יהיה מאוחר מידי ונרגיש חרטה. וטוב שעדיין יש איזו שעת חינוך אחת בשבוע שמתבטלת או שמדברים בה על בגרויות. וגם אם היא באמת מחנכת, איך מתנתקים מהקיבעון של שאר המקצועות? איך בהערכה החלופית של ה-30% אנחנו אמורים להיות יצירתיים ולקבל על זה ציון, אם גם זה לא יכול להיות מדיד, ולא קיבלנו לזה שום כלים? לא את זה לימדו אותנו, עד כמה שזה חשוב. כל כך הרבה מחקרים מראים כמה דימיון של ילדים יורד ויורד ויורד לאורך שנות בית הספר, ולא כי הם "התבגרו"(ומה זו בגרות בכלל?), הרי גם לבוגרים צריכה להיות אינסוף יצירתיות, שכן יש לזה כל כך הרבה ביקוש בשוק העבודה, בהיי טק, בסטארטאפים. פתאום כולם קולטים את זה, אבל זה מאוחר מידי, ועדיין תעשיית הרובוטים שנקראת מערכת החינוך ממשיכה לפעול ולייצר. כולם שותקים כי אין מצב להכיר במציאות אחרת. זה מסוכן מידי, זה שונה מידי, ומה אם נחשוב טיפה אחרת? נפתח את הראש לפני שהוא ייסגר ויתקבע. יש צעדים כל כך פשוטים בשביל להגיע לשינוי שצריך לקרות. לפתח דיונים מגיל צעיר, לשלב אותם בשיעורים, ללמוד להציג מול אנשים, לקבל ביטחון, ללמוד להתבטא ולא סתם לדבר נכון; לכלול בשיעורים בעיקר התנסות וחשיפה. כל התקציבים על דפי הבחינות, כל העצים שהלכו לפח, התקציבים האלו ילכו לסיורים, לשיעורים מחוץ לארבעה קירות. לא יהיה יותר עומס כי לא יהיה בו צורך ואנשים ילמדו כי הם ירצו וכי יהיה מעשיר ומעניין ומלמד; לתת לחינוך פיננסי מקום באמת מלמד, וגם לשיעורי אקטואליה. שיעורים במעגל, בהם כולם רואים את כולם ושומעים את כולם. וכך כולם שווים, וכל אחד מיוחד בדרכו. וכמה בעיות הגישה הזו תפתור בעתיד-חיכוכים וקרבות ומלחמות, כל זה מתחיל בחינוך; לתת חשיפה למגוון רחב של מקצועות, גם טכנולוגיים וגם עיוניים. כי כל מקצוע, כל תחביב, כל כישרון, ברגע שמשקיעים בו- שווה הכי הרבה שיש. וכל אחד יכול להשקיע אחרת, להתייחס לזמן אחרת, ולפתח כישרון אחרת, וזה מה שמחזיק את העולם. גיוון. גיוון שלומדים לקבל ולאהוב ולשמוח שהוא קיים כי הוא הופך את העולם הזה למעניין ואפשרי. לא יכול להיות שהתדמית שבית הספר שאנחנו חיים בו במשך 12 שנים יקבל היא תדמית של מקום שנוא. מקום קשה, לא מקבל, ובעל ציפיות גבוהות כל כך, דווקא כשהוא אמור להרגיש כמו בית. והעומס של החומר כל כך לא הכרחי. במקום להתעמק במקרים היסטוריים ולראות איך הם רלוונטיים להיום, ואיך אפשר היה לפתור אותם, להקשיב לדעות של כולם, אנחנו עסוקים בלזכור תאריכים ומילים שאין להם אפילו משמעות או סיבה. פשוט כי "זה לבגרות", ואחריה זה נשכח ונעלם כלא היה.אני רוצה שכולנו נדע ונצעק בגאווה-למרות שאנחנו לא עושים 5 יח"ל מתמטיקה, או אנגלית, או מגמת סייבר על שם מדהים, אנחנו עדיין שווים משהו. ואפילו הרבה. ולקח לי המון זמן להבין את זה. אבל בכל אחד מאיתנו יש המון. והגיע הזמן שכולם יבינו את זה, ושנקבל את ההערכה והחשיפה שמגיעה לכל אחד מאיתנו. אנחנו לא רק מספר. אנחנו עולם שלם. בואו נעשה שינוי יחד.

כשיצטברו מספרי התומכים נפתח איוונט ענק בפייסבוק, נקבע תאריך בקיץ, ונבצע מחאה. מחאה רועשת אך מכבדת. פשוט נשמיע את קולנו. הגיע הזמן לעשות!

סופי.

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה