דרישה לשילוב שיעורי חינוך לשיוויון מגדרי בתוכנית הלימודים

היי, אני נעה לקסר, תלמידת שכבת י"ב. אני לומדת במגמת תאטרון וספרות. הסתבכתי קצת עם המתמטיקה, אבל סך הכל אני תלמידה די טובה. הימים שלי עמוסים וממלאים. יש לי את המגמה, בגרויות, תחביבים, חברות, מיונים לצה"ל, לשנות שירות, מכינות ועוד כל מיני דברים שמיוחדים עבורי אך לא יחודיים. אני רבה עם ההורים שלי לפעמים, ושוכחת מידי פעם להכין שיעורי בית.

יש לי כל מיני שאיפות שאת חלקן אגשים ואת חלקן ודאי אשכח. אני לא זוכרת מתי בדיוק היתה הפעם הראשונה שבה התחלתי להרגיש לא מוגנת בעקבות הזהות המגדרית שלי. אני חושבת שזה תמיד היה שם, בוודאי זמן רב לפני שהתחלתי לעסוק בכך באופן מודע. כבר מכיתה ד' אני זוכרת שתמיד הייתי צריכה להסתובב ברחוב בחבורות בשעות הלילה. גם כשהלילה הוא למעשה שש אחר הצהריים, והרחוב הוא הדרך מהנוער העובד לגלידריה הקרובה, ואם אפשר, אז עם כמה שיותר בנים בחבורה שיגנו עלינו, הבנות, מפני הבנים האחרים. גם אם הבנים שאמורים להגן עלינו הם בסך הכל כמונו, בגיל תשע וחצי, רק יותר נמוכים מאיתנו בשלב הזה, ורזים יותר, אבל זה בכלל לא משנה, עליהם להציל אותנו מפני "האיום" הגברי" האחר.

עם הזמן פיתחנו שיטות: דיבור בקול רם בפלאפון (גם אם אין אף אחד בצד השני של הקו), הליכה רק במקומות מוארים, התחמקות מקשרי עין, מעבר לצד השני של הרחוב והצטיידות בבושם או דאודורנט בתיק, כתחליף לתרסיס פלפל. כשגדלתי נוסף גם דגש על הלבוש - "אסור להתלבש חשוף מידי בלילה", "תבקשי מההוא שילווה אותך", "אל תחייכי סתם לאנשים זרים כשמאוחר". בחטיבה אפילו אמרו לנו פעם, ששיער ארוך הופך את תהליך האניסה לקל יותר. חלילה לא סיפרו לנו שהגוף שלנו ברשותנו, ואת העובדה שלאף אחד אין זכות לגעת בנו בניגוד לרצוננו, ללא קשר לאורך השיער שלנו, המכנסיים שלנו או החולצה שלנו.

בגיל 14 הלכתי למסיבה הראשונה והאחרונה בערך בחיי. חזרתי ממנה המומה ובוכה. המוני גברים פשוט הרשו לעצמם לגעת בי. לא ידעתי שהדבר נקרא הטרדה מינית. אפילו לא סיפרתי לאמא שלי. כי מאיזושהי סיבה הזויה ומעוותת, הרגשתי אשמה. המשכתי את חיי בתוך מערכת החינוך, הקובעת כי אסור ללבוש מכנסיים קצרים, בטענה שזה לא מכבד ומסיט את ריכוזם של הבנים.

יש לי פתרון מבריק לבעיה הזו - שהבנים ילמדו לשלוט בעצמם.

לא אורך המכנסיים שלנו הוא זה שמעיד על חוסר כבוד, אלא החוק הזה שמציג את הגוף שלנו כפתיון ואת הגברים כקורבנות. כמה קל להטיל את האחריות לכבוד על אורך הבגדים שלנו, במקום להשקיע תקציבים בשיעורי חינוך לשיוויון מגדרי. והנה שוב, אנחנו אלה "שלא מכבדות את עצמינו", אז אין לנו שום לגיטימציה להתפלא שנוגעים בנו או מעירים לנו הערות.

מערכת החינוך היקרה, לנו יש זכות להתלבש איך שאנחנו רוצות, אבל לאף אחד אין זכות להטריד אותנו או לתקוף אותנו. וברגע שמצד אחד אנחנו מחויבות להתלבש צנוע כי זה "מכובד יותר", אבל מצד שני, אין שום מקצוע שדן סביב זה שאסור לקחת לגיטימציה על אף גוף לא משנה מה, לא קשה להבין איזה מסר מועבר, עם כוונה, או בלי.

אני לא מרגישה מוגנת. אני מפוחדת, וכל טירוף ההטרדות המיניות הוא לא שיגעון, הוא נורמה.

אני רוצה לצעוק ולצרוח. לשרוט זעקה שפירושה - "תפסיקו!", הטרדות קורות באוטובוסים, ברחוב, בבית הספר, באינטרנט, זה קורה בבוקר ובצהריים ובלילה, זה קורה כל הזמן.

בית הספר הזה הוא מוסד חינוכי ממלכתי, ואני מרשה לעצמי להשתמש במילה דורשת, כשאני אומרת שאני דורשת חינוך. כל הכבוד על 98 אחוזי זכאים לבגרות ומתגייסים לצה"ל, שאפו, באמת. אבל לצד זה ישנם 100 אחוזי נשים שעברו או יעברו במהלך חייהן תקיפה או הטרדה מינית מסוג זה או אחר.

לבית הספר יש אחריות עלינו, יש לו את המחויבות לנסות לדאוג לנו שלא ניפגע, והמחויבות למנוע מאיתנו לפגוע. ולמרות זאת זה נמצא בתחתית סדר העדיפויות שלו.

מצד אחד ההנהלה מורה על מחיקת כתובות מעצימות בשירותים ועל הפעלת סנקציות על הכותבות, אולם, מאידך, לא עושה כלום כדי למנוע את המחיקה שלנו, הנשים.

סביב נשף פורים, נכתב פוסט שובינסטי ומחפיץ בפייסבוק המציג נשים כאובייקט מיני. הפוסט עורר סערה ובעקבותיו, הומלץ לנו, בנות השכבה, על ידי מספר מורות, להחרים את הנשף. מאסנו כבר מהימנעות מארועים, מאסנו כבר מויתור על ההנאה שלנו, במקום שהגברים ישנו את ההתנהלות שלהם. מאסנו כבר להיות הצד הפגוע, אבל גם הנענש.

אני דורשת שיעורי חינוך מגדרי. אני דורשת העלאת מודעות. אני דורשת שיחות. אני דורשת חינוך. אני דורשת לעשות יותר מאשר לבקש מאיתנו להימנע מלהגיע למקומות. בקשה זו היא לא המלצה למחאה, היא ויתור על הרעיון שיכול להיות כאן אחרת. ואת זה אני לא מוכנה לקבל.

זו עצומה הדורשת שיעורי חינוך לשיוויון מגדרי. לא הרצאה חד פעמית. שיעורי חינוך לשיוויון מגדרי. כאלה שישארו גם כשאנחנו נלך. כאלה שיפנו להם מקום בין הטפה לציונות או לאומיות. הגוף שלי והנפש שלי לא שווים פחות מהחתירה לכך שאוהב את המולדת, המדינה, אוציא ציונים מעולים ואתגייס לצה"ל.

אני דורשת שסדר העדפויות ישתנה.

אני דורשת להיות בתוך סדר העדיפויות של בית הספר הזה.

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה