ברוח מגילת העצמאות- מכתב תמיכה בדר' מוניר נוסיראת

5 / 500 חתימות · Unknown

אנו תושבי ותושבות עמק חפר החתומים מטה תומכים תמיכה ללא סייג בזכותם הדמוקרטית של שכונתינו ושכנינו תושבי עמק חפר הערביים ברוח מגילת העצמאות, ומאמצים לליבנו את הדר' מוניר נוסיראת, מנהל מרפאת כפר ויתקין, כאדם ולא כמייצג ציבור שלם.

אנו עומדים על זכויותיו המלאות והשוות כאזרח מדינת ישראל, ועל זכותם של כל אזרחי ישראל הלא-יהודיים, מתוך הבנה שרק כך נוכל להבטיח עתיד בר קיימא כאן בארץ.

ברגשי כבוד, שותפות גורל, ואהבה !

להלן הדברים שכתב ד"ר מוניר נוסיראת ופורסמו בקבוצת הווטסאפ של בית חרות:

כשאני רופא, רואים אותי. כשמדברים פוליטיקה, שוכחים מי אני

אני רופא ערבי, אזרח ישראל, בן 45. אני חי ביישוב יהודי ועובד כרופא משפחה ביישוב יהודי. אלה לא רק פרטים על מקום מגורים או על מקום עבודה. אלה החיים שלי: האנשים שאני פוגש, המשפחות שאני מטפל בהן, השיחות במסדרון והאמון שנבנה לאט, יום אחר יום.

במרפאה אני מרגיש שייך. מטופלים נכנסים, מספרים לי על כאב ועל דאגה, לפעמים גם על דברים שלא סיפרו לאיש. הם סומכים עליי, ואני עושה כמיטב יכולתי להיות ראוי לאמון הזה. ברגעים האלה אני פשוט הרופא שלהם — אדם שמקשיב, מטפל ונמצא שם בשבילם.

אבל לפעמים השיחה יוצאת מהמרפאה ופונה אל הפוליטיקה. ואז משהו משתנה. כאילו האדם שמולי, שהכיר בי קודם כרופא, מתחיל לראות בי נציג של ציבור שלם; כאילו אני צריך להסביר, להצדיק או להוכיח את הלגיטימיות של הקול שלי ושל האנשים שמהם באתי.

זו התנגשות שקשה להסביר למי שלא חווה אותה. אני מקובל כאדם וכרופא, אבל כשהדיון נעשה פוליטי, אני עלול להרגיש שהזהות שלי — והציבור שלי — נעשים פתאום חשודים, לא מובנים או לא לגיטימיים. כאילו יש מקום לאדם הערבי, כל עוד הוא מטפל, מרגיע ולא מערער; אבל כשיש לו עמדה, כאב או קול משלו, המקום הזה מצטמצם.

אני לא כותב את הדברים כדי להאשים אדם מסוים. אני כותב כי השתיקה מכבידה. קשה לחיות בתחושה שאתה שייך — אבל רק בחלק מהזמן. קשה להיות חלק מקהילה, לתת לה את כל כולך, ובו בזמן להרגיש שלפעמים אינך רשאי להביא אליה את מלוא זהותך.

אני מאמין בדו־קיום. לא כסיסמה יפה ולא כהעמדת פנים שאין מחלוקות, פחדים או כאבים. דו־קיום אמיתי מתחיל במקום שבו אנחנו מסוגלים לשמוע זה את זה גם כשלא נוח לנו; שבו אפשר לחלוק על עמדה בלי לפסול את האדם, ולדבר על פוליטיקה בלי למחוק את השייכות והאנושיות של מי שיושב מולנו.

אני ערבי וישראלי. אני רופא משפחה, שכן, אדם עם משפחה, זיכרונות ותקוות. אינני צריך לבחור בכל פעם איזה חלק בי מותר להציג, ואיזה חלק עדיף להסתיר כדי להישאר מקובל. אני רוצה לחיות ולעבוד במקום שבו יראו בי אדם שלם — לא רק כשהזהות שלי נוחה, ולא רק כשהשיחה נשארת מחוץ לפוליטיקה.

אני ממשיך להאמין שאפשר לבנות כאן יחסי כבוד. אבל כבוד אמיתי אינו דורש ממני להיעלם. הוא דורש שנוכל לעמוד זה מול זה, להקשיב גם כשקשה, ולהכיר בכך שלכל אדם ולכל ציבור יש זכות לקול, לזהות ולכאב.

אולי משם מתחיל דו־קיום: לא בכך שכולנו נסכים, אלא בכך שאיש מאיתנו לא יידרש להוכיח שמותר לו להיות כאן — בשלמותו.