די לתעשיית הכישופים הרצחנית

בחוק העונשין קיימת עברה ייחודית שכותרתה "כישוף", אלא שהמחוקק אינו רואה בכישוף לכשעצמו איום ועבירה פלילית, ולמעשה אם נאשם בכישוף יצליח להוכיח לבית המשפט את כושרו המאגי, הוא יזוכה במשפט; רק המתחזים והשרלטנים נחשבים עבריינים שדינם מאסר.

נקודת המוצא של המחוקק, היא שכישוף אינו אלא אחיזת עיניים בלבד והעושה מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, הרי הוא סוג של מתחזה המבקש להונות את ציבור פוניו. יוצא מכך, שדווקא אם יוכח שאדם פגע באחר באמצעות מאגיה, הרי לא ניתן יהיה להאשימו בכישוף. 

אין אכיפה כנגד אנשים שמתעסקים בהחזרת אהבה, בכישוף נקמה, טקסים ולחשים הרסניים, מפני שהחוק מתייחס אליהם כאחיזת עיניים בלבד, אולם מדובר במעשי רצח שהשלחותיהם נסתרות מעיני הציבור ומהמחוקק ומבית המשפט.

החוק במתכונתו הנוכחית נוגד את חוק היסוד כבוד האדם וחירותו, שכן מעשה כשפים נוטלים את חירות האדם והמתעסק בהם מבקש להשיג שליטה בגורלו וחייו של אדם אחר, זאת בהסתר וללא ידיעתו של הנפגע, וללא ידיעת החוק ובית המשפט.

על חוק זה להיות מתוקן ולייצר הרתעה של ממש כנגד הרוצחים המתעסקים למחייתם במעשי כשפים.

מנהיגים נרצחו בטקסי פולסא דנורה, ידוענים נרצחו ומתו ממחלות שונות ומשונות בגלל מעשי כשפים, והרשת מלאה בתכנים קשים הנמצאים בהישג היד של כל המבקש ובהם ילדים קטנים שצורכים תרבות של רצח הרס.

להלן לשון החוק כיום - סעיף 417 לחוק העונשין:

כישוף

4.    (א)  המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, דינו – מאסר שנתיים; קיבל דבר בעד מעשה הכישוף או על פיו, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין סעיף זה, "כישוף" – לרבות מעשה קוסם והגדת עתידות.

           (ב)  הוראת סעיף קטן (א) לא תחול על מעשה קוסם או הגדת עתידות שאינם חורגים מגדר שעשוע או בידור, והשעשוע או הבידור ניתנים ללא תמורה, או שתמורתם היא מחיר הכניסה בלבד למקום עריכתם.