הכרעה בין העתקה להשראה באומנות

כיום קיימת בעיה בפסיקה באומנות בנושאי הקביעה בהבדל בין העתקה להשראה.

פגיעה בקניין רוחני היא תופעה הקיימת בכל העולם ובכל שכבות גיל. לרוב קניין רוחני מתייחס לאומנות ובעקבות זאת קשה מאוד לחקוק בה מכיוון שאומנות היא סובייקטיבית.

כל יצירה הנוצרת בכל תחום שהוא היא רכושו האישית של היוצרה שלה והוא גם אחראי על מתן זכויות היוצרים שלה.

 בבית המשפט קיים הבדל בין העתקה אומנותית ( השראה) לבין העתקה.העתקה אמנותית היא בעצם לקיחת אומנות של אדם אחר כהשראה או בנושא מרכזי ביצירה חדשה שהאדם יוצר.מצב זה נוצר בשל כך ששני המונחים הם מעורפלים, אינם ספציפים ונתונים לפרשנות רחבה ומכאן קיימת בעיתיות בהכרעה בשני המונחים.

 בישראל אין חוק מוגדר ברור הקובע את ההבדל בין העתקה להשראה בתמונות ולכן בתי המשפט קובעים פסיקות שונות בנוגע למקרים שונים המתייחסים להגדרת הגבול בין העתקה להשראה. בגלל חילוקי הדעות והוויכוחים, שיטה זו מהווה בעיה אזרחית מכיוון שהפסיקות יכולות להוות אי שיוויון בין בני האדם הנשפטים ולאי צדק ביניהם.

 אנו נתמקד בצילום אומנותי ולבעיה שנגרמת בפסיקה כלפיו.

 אנחנו רוצים לגרום לכך שיהיה יותר קל לקבוע בין העתקה להשראה – הפתרון שלנו לבעיה הזאת היא ההבדלה בין צילום דוקומנטרי לצילום מבוים. פתירת בעיה זו תעזור ביצירת עקביות בבתי המשפט.

 בהתאם לסעיף 33 (1) לחוק זכות יוצרים, היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה. יוצר היצירה בצילום הינו הצלם על כן הצלם הינו הבעלים בזכויות היוצרים בצילום.

אולם, קיימת הפרדה בין צילום דוקומנטרי (צילום שהמצלם התבקש לצלם אותו עבור אדם אחר, לשם שיווק, עסק או אירוע) ובין צילום מבוים (צילום שבו הצלם יצר את התפאורה,האור,הזוית,הבגדים וכו').

יש הבדל בין שני סוגי צילומים אילו במערכת המשפט,צילום מבוים מקבל הגנה מלאה מבית המשפט בשל היותו יצירה אמנותית הראויה להגנה אך לדעת הציבור (כפי שאנו ראינו מתוצאות הסקר שערכנו) לא צריך להיות העדפה לצילום מבוים ולהחלטה שרק צילום מבוים נחשב כאומנות. עצם העובדה שהצלם התיעודי(דוקומנטרי) לא מביים את נושא צילומו לא שולל את קיומן של יצירתיות ומקוריות בצילום התיעודי, שמתבטא, בין היתר, בזווית הצילום, התאורה, מרחק מנשוא הצילום, מיקוד התמונה, בחירת הרקע, טכניקת הצילום, עיצוב הצילום, משחקי אור וצל וכד'. בצילום הפשוט ביותר יש יותר מקוריות מאשר ביצירת לקט, אשר אף הן זוכות להגנת זכויות היוצרים.

 אפליה באומנות יכולה להוביל למצב בו יוצרים יפסיקו לתעד אירועים פומביים והיסטוריים, שכן, כאמור, בהיעדר הגנה, אין תמריץ ליצור את אותן יצירות.

השפעת הגדרת סוג התצלום הינה ישירה על סוגיית השימוש ההוגן בתצלום. משום שאין לבית המשפט קביעה לגבי היקף ההגנה שכל סוג תצלום יקבל – אין הוא יכול לפסוק בעקביות בתביעות על גין הפרת זכויות יוצרים בתחום הצילום.  

 הצרכן הישראלי, כמו צרכנים אחרים בעולם, לעיתים איננו מודע כלל לחומרת המעשה של הזיוף עצמו, מכירתו או רכישתו. כפי שראינו בסקר, 60% מן הנשאלים לא ידעו שקיימת אפליה בבתי המשפט בקרב צילומים תיעודיים. אנו רוצים לגרום לכך שבכל בתי המשפט תהייה סיבה להבדיל, מבחינת היקף ההגנה, בין שני סוגי הצילום – כלומר לגרום לערך האמנותי שלהם להיות שווה.

אם צילום תיעודי וצילום מבויים יהיו בעלי ערך שווה בבתי המשפט זה יגרום לפסיקה יותר קבועה בנושאי העתקה והשראה ויגרום לצדק ולשיוויון בבתי המשפט.

אנו מזמינים אתכם להשפיע ולעזור לנו להפוך כל אומנות לאומנות שוות ערך ללא כל גורם חיצוני שיחליט אחרת. בעזרתכם נוכל לעזור לאנשים רבים ולגרום לצדק בבית המשפט.