ביטול החרם על המוזיקה של ואגנר בישראל

ריכארד ואגנר (1813-1883) היה מלחין אופרות גרמני חשוב, שיצירותיו מוחרמות ע"י כל גופי הביצוע הגדולים בארץ (דוגמת הפילהרמונית), בשל דעותיו האנטישמיות והאסוציאציה בין המוזיקה שלו למשטר הנאצי.

אבל קודם כל צריך להפריך מספר מיתוסים וחוסר הבנות בנוגע לעניין:

- ואגנר לא היה נאצי. הוא מת לפני שהיטלר נולד, לכן טכנית הוא לא יכול היה להיות נאצי. וגנר אומץ מאוחר יותר ע"י הנאצים, כיוון שדמותו ויצירותיו התאימו לתעמולה ולאידאולוגיה הנאצית (למרות שבאותו האופן הם אימצו את בטהובן...)

- יהודים לא נטבחו לצליליו של ואגנר במהלך השואה. למרות שיתכן והיו מקרים שנוגנה המוזיקה שלו במחנות, הנאצים הרבו להשמיע דווקא דברים קלים כמו "הדנובה הכחולה", ויצירות פופולריות אחרות. אין בסיס לטענה שהמוזיקה של ואגנר נוגנה בכל המחנות כל הזמן. ובכל מקרה, אין שום היגיון להחרים כל מלחין ויצירה מוזיקלית שהניצולים שמעו או ניגנו בשואה.

- ואגנר אכן היה אנטישמי חריף, דבר שמשתקף בחלק מהכתבים שלו, במיוחד "היהדות במוזיקה". עם זאת, המוזיקה שלו איננה אנטישמית, ובקושי לאומנית. אין שום אזכור ליהודים באף אחת מיצירותיו. ואגנר כנראה לא תמך בהשמדה פיזית של היהודים, ואין הכרח שהיה תומך בה אם היה חי בתקופת השואה. למעשה ואגנר לא נרתע לחלוטין מיהודים באשר הם- לדוגמה הוא נתן למנצח היהודי הרמן לוי שהוא מאוד העריך, לנצח על האופרות שלו. את האנטישמיות של ואגנר ניתן להסביר על בסיס אישי (כמו קנאתו במלחינים יהודים מצליחים) והיותו חלק מהאקלים התרבותי בגרמניה של המאה ה-19, שהאנטישמיות הייתה נפוצה בו.

- האנטישמיות של היטלר לא נבעה מהאנטישמיות של ואגנר, ואגנר לא היה ההשראה לשואה ולאידאולוגיה הנאצית. היו מספיק הוגים אנטישמים אחרים חשובים הרבה יותר בזמנו של ואגנר ואחריו שמהם הושפע היטלר. השואה הייתה מתרחשת גם אילולא ואגנר.

הדבר המוזר בחרם על ואגנר, הוא שעדיין אפשר לשמוע את המוזיקה שלו בישראל. בתחנות המוזיקה בטלוויזיה והרדיו בארץ ניתן לשמוע ואגנר, לקנות דיסקים שלו בחנויות, ויצירותיו הן חובה בכל תכנית לימודים באקדמיות למוזיקה בארץ. יותר מכך, בגלל החוסר פופולריות של המוזיקה הקלאסית בארץ, מעט אנשים מסוגלים לזהות בפועל את המוזיקה של ואגנר, ולכן ההשפעה של ביטול החרם תהיה מאוד זניחה. מי שנפגע בעיקר מהחרם, הוא לא ואגנר או הגרמנים, אלא קהל חובבי המוזיקה בארץ, והתרבות הישראלית. אי אפשר להגזים בחשיבותו של ואגנר להיסטוריה של המוזיקה, שהיה דמות חשובה לא פחות ממוצרט או בטהובן. הסרת החרם תעשיר במידה רבה את הרפרטואר של האופרה הישראלית, והתזמורות בארץ, תחשוף את הקהל למוזיקה מדהימה שאולי הוא מעולם לא שמע, ותביא קהל חדש וצעיר לאולמות הקונצרטים.

ההחלטה אם לשמוע ואגנר או לא צריכה להיות החלטה אישית של כל ישראלי, שתמיד יש לו את הברירה לא ללכת ולא לשמוע. לא צודק להעניש קולקטיבית את כולם בשם טענות פופוליסטיות שכמו שהראיתי רובן לא מחזיקות מים. מלחינים כמו ריכארד שטראוס או קארל אורף אינם מוחרמים בישראל, למרות שהם פעלו בגרמניה הנאצית. כמו כן יצירות בעלות גוון אנטישמי כמו הפאסיונים של באך (שמציגים את היהודים כאספסוף שדורש לצלוב את ישו), מושמעות חופשי בקונצרטים בארץ. אז למה להחרים דווקא את ואגנר?