צילום: דודו בכר

 הבחירה היכן לקבל טיפול נעצרת על סף דלתו של המוסד הסגור

 

בשונה מכלל החולים, לפגועי הנפש אין בחירה היכן יטופלו. כך, הם מאושפזים בכפייה במוסד בו עברו חוויה טראומטית, או נמנעים מטיפול כלל

 

רוני לינדר-גנץ

עיתון "הארץ"

03.01.2014

 שרה (שם בדוי), אישה שסבלה בעבר מדיכאון חריף ועברה אשפוז פסיכיאטרי, נזקקה לפני כמה חודשים שוב לשירותי בריאות הנפש. כאשר פנתה מיוזמתה לבית החולים תל השומר, בישרה הרופאה התורנית כי הגיעה לכתובת הלא נכונה: בשל מקום מגוריה תוכל לשהות בבית חולים זה לילה אחד בלבד, ולטיפול ממושך תאלץ לשים פעמיה אל בית החולים לו היא "שייכת": אברבנאל שבבת ים.

מחאותיה לא עזרו. "למחרת הודיעה לי הרופאה הבכירה במחלקה כי עלי לעבור", סיפרה שרה. "לאחר שסירבתי אמרה: \'או שתעברי בהסכמה או שאני אוציא נגדך צו אשפוז כפוי, ואז ההחלטה כבר לא תהיה בידייך\', וכך עשתה". עוד באותו היום אושפזה שרה בכפייה במחלקה סגורה באברבנאל, שם עברה לדבריה "שבעה ימי גיהינום, רק משום שרופאה החליטה שהיא \'מעיפה\' אותי לבית חולים אחר לפי אזור מגוריי".

גם סיגל (שם בדוי), אולצה להתאשפז בניגוד לרצונה בבית חולים פסיכיאטרי מסוים, אף על פי שהתלוננה כי באחד האשפוזים הקודמים בו נאנסה על ידי אח במחלקה, ובאותה העת העניין היה עדיין בבירור במשטרה. מאחר שהייתה מודעת לכך שהיא משויכת לבית חולים זה, שבאזור מגוריה, סיגל פנתה עוד לפני האשפוז הבא שלה לפסיכיאטר המחוזי בבקשה כי יאפשר לה להתאשפז במקום אחר, אך נענתה בסירוב.

 

 סיפוריהן של שרה וסיגל אינם חריגים בתחום בריאות הנפש. פגועי הנפש נמצאים בתחתית שרשרת המזון של מערכת הבריאות בכל הנוגע לזכות לבחור את המוסד המטפל: בראש פירמידת זכות הבחירה נמצאים חולי הסרטן, הרשאים לבחור בכל בית חולים שירצו, ותחתיהם החולים ה"כלליים", הכפופים להסדרים של קופות החולים שלהם, שמתאפיינים במידות שונות של גמישות. רק פגועי הנפש כפופים ל"הסדר האזוריות" עתיק היומין: מנותבים לבתי חולים פסיכיאטריים באופן קשיח לפי מקום מגוריהם – בלי כל יכולת תמרון בין המוסדות, ובלי כל התחשבות ברצונם.

ביום שלישי השבוע נמחקה עתירתם של בני הזוג דליה וירצברג־רופא וצביאל רופא, שניהם מתמודדים עם מחלות נפש, נגד הסדר האזוריות ונגד נוהל שפרסם משרד הבריאות בעניין. הנוהל שפורסם לפני כשנה וחצי אמור היה להגמיש את הכללים הקשיחים של הסדר האזוריות, ולאפשר חריגות בהן תינתן בחירה למאושפזים, אך לטענתם לא נתן מענה ראוי לבעיות בתחום, כי אם הוסיף סבכים ביורוקרטיים. השופטים הביעו אמפתיה לטענותיהם, אך לא ביטלו את ההסדר הקיים.

המאבק של הזוג וירצברג ורופא, אליו נושאים עיניים פגועי נפש רבים, החל לפני ארבע שנים, כאשר בני הזוג החליטו לאתגר את המערכת ולעתור לבג"ץ נגד מה שהם רואים כאפליה בין פגועי הנפש לשאר החולים בישראל. לווירצברג היה עניין אישי רב בכך, מאחר שלפני כ–20 שנה נפלה בעצמה קורבן להסדר האזוריות: "ב–1995 הייתי \'שייכת\' לבית חולים מסוים, ורק המחשבה על חזרה אליו הכניסה אותי לחרדות. שמענו שיש טריק לעקוף את הסכם האזוריות באמצעות שינוי כתובת בתעודת הזהות – וכך עשיתי, שיניתי את הכתובת כדי להיות משויכת לשלוותא". אבל "הטריק" לא עזר. "כשהגעתי לשלוותא ונשארתי לבד עם הרופאה חשפתי את האמת על מקום מגוריי – במצב הנפשי בו הייתי, לא הייתי מספיק מתוחכמת כדי לשקר. ואז הגעתי בלית ברירה לאותו בית חולים ממנו חרדתי, וחוויתי שם חוויות קשות ביותר".

שנים רבות לאחר מכן, כשלצדה צביאל רופא, מייסד תנועת מתמודדי הנפש בישראל, החליטו בני הזוג להילחם בהסדר האזוריות והגישו עתירה בה טענו כי ההסדר שכובל אותם לבית חולים אחד פוגע בשוויון, באוטונומיה, בכבוד האדם של בעלי המוגבלות הנפשית ובזכותם לבחירה חופשית. מעבר לכך – הוא הופך את בתי החולים למונופולים שהכנסותיהם מובטחות מראש, ושאינם צריכים להתחרות ביניהם על השירות ואיכות הטיפול. לטענתם, ההבחנה הזו בין חולים "רגילים" לפגועי נפש היא שריד לגישה פטרנליסטית מהעבר, שלפיה אנשים עם מוגבלות נפשית אינם כשירים לקבל החלטות בעצמם.

עתירתם הראשונה של בני הזוג נדחתה, אך בית המשפט הורה למשרד הבריאות ליצור נהלים מעט גמישים יותר בכל הקשור לאשפוז פגועי נפש. כעבור כשנה וחצי, לאחר שראו כי אין כל שינוי בשטח – עתרו שנית, והפעם הצטרפו אליהם כידידי בית המשפט הארגונים "בזכות", "עוצמה" ו"אנוש", הפועלים למען זכויותיהם של פגועי נפש, ויוצגו על ידי עו"ד עדי ניר בנימיני מהקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב.

צביאל רופא: "אנשים מפחדים פעמיים:

גם מהמחלה וגם מהמקום שאליו הם הולכים

חודשיים לאחר העתירה השנייה, פרסם משרד הבריאות נוהל חדש שכלל שורה של מקרים בהם תהיה התחשבות מצד המערכת בבקשתו של המטופל להתאשפז בבית חולים שאינו משויך למקום מגוריו. אלא שהמקרים שנבחרו, לטענת וירצברג ורופא, הם מקרי קיצון של ממש, ובהם למשל סעיף שאומר כי רק לאחר חמישה אשפוזים חוזרים וכושלים במהלך שנתיים – תישקל בקשת החולה, וגם זאת – "על ידי מנהל בית החולים, בהתאם לייחודיות המקרה ונסיבותיו". בנוסף, כדי "להפעיל" את הנוהל ולקבל אישור למעבר לבית חולים פסיכיאטרי אחר, נדרשים המטופלים לעבור מסלול ביורוקרטי מפרך.

בינתיים, בשטח, המציאות לא משתנה. "אני מאושפזת בפנימית תל השומר לאחר ניסיון אובדני, והפסיכיאטר המקסים, שמכיר אותי, מחליט שאמשיך טיפולי חשמל נגד דיכאון", כתבה מטופלת רק לאחרונה לווירצברג. "לאחר שעה חזר והתנצל: \'את שייכת לגהה, אינני יכול לעשות כלום בנדון\'… אני מסרבת להתאשפז בגהה, נאלצת להשתחרר, ולחזור לחוסר אונים, לדיכאון ולמחשבות אובדניות". "אין שום בחירה בנוהל החדש – רק פלונטר ביורוקרטי סבוך מאוד, המוטל על כתפיו של אדם ברגע החלש ביותר שלו – לפני אשפוז פסיכיאטרי", כתבו וירצברג ורופא בעתירה המתוקנת שהגישו באמצעות עורך הדין כוכבי שמש.

תמיכה מעט מפתיעה קיבלו בני הזוג מפרופ\' זאב קפלן, לשעבר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות והיום מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. במכתב שצירפו לעתירה כותב קפלן כי הוא תומך בעמדתם – וזאת בניגוד לעמדה הקבועה של עמיתיו. "ההתנהגות למטופלי בריאות הנפש צריכה להיות זהה לשירות הרפואי הכללי", הוא כתב. "בבחירת מקום טיפולי שלא באזור מגוריו של המטופל יש אמירה. דיסקרטיות והתרחקות מהאזור הינה סיבה מצוינת, כמו גם העדפה מקצועית, אובדן האמון ואי שביעות רצון".

מדוע המדינה מתעקשת כל כך על הסדר האזוריות הקשיח, ולא מוכנה לאפשר אפילו חופש בחירה בתוך המחוזות השונים (המדינה מחולקת לשישה מחוזות ו–23 אזורים)? ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפרופ\' גדי לובין, מסביר כי "יש חשיבות גדולה בעולם הזה לשמירה הן על רצף טיפולי, והן על חיבור בין הטיפול בבית החולים לטיפול בקהילה. המחלות הפסיכיאטריות שמצריכות אשפוז הן כרוניות, והחיבור בין הגופים השונים מאוד חשוב".

בנוסף, לדבריו, "בתי החולים הפסיכיאטריים מתפקדים כבר היום בתפוסה של 100% באופן קבוע, ולפעמים אפילו 110%. המשמעות היא שאם יגיע למשל אדם מהדרום לבית חולים במרכז הארץ ויבקש להתאשפז שם, יקרו שני דברים בעיתיים: ראשית, הוא יתקבל לאשפוז בו יקבל שירות פחות טוב מאדם השייך לאזור, בשל העדר הממד המשלים של טיפול בקהילה. הדבר השני הוא שמאוחר יותר יגיע לשם אדם שכן שייך לאזור, אך יגידו לו: מצטערים, אין לנו מקום בשבילך, והוא יאלץ להתאשפז באזור אחר, שם יקבל טיפול פחות טוב. לכן הסיפור פה הוא של איזונים, ולכן בנינו נוהל שאותו אבחן שוב ואבדוק עד כמה אפשר להכניס בו איזונים".

באשר לטענת העותרים כי ההסדר הקשיח מנטרל כל סיכוי לתחרות בין בתי החולים, אומר לובין: "התחרות חשובה לנו ואנחנו פועלים על מנת להעריך את תפקוד בתי החולים: בקרות, מדדי איכות, שאלון משוב למטופלים ועוד. אבל בנסיבות שבהן שיעור מיטות האשפוז הפסיכיאטרי נמוך משמעותית מהממוצע ב־OECD – גם אם תתאפשר בחירה, אנשים ימלאו את מוסדות האשפוז בכל מקרה".

וירצברג ורופא סבורים כי אם היתה לפגועי הנפש זכות בחירה במוסד המאשפז, יותר אנשים היו פונים לטיפול. "אנשים מפחדים פעמיים: גם מהמחלה וגם מהמקום שאליו הם הולכים. אם המקום עצמו לא היה מקור לפחד אלא מקום שסביר להגיע אליו – זה היה מעודד אנשים להתאשפז מרצונם", אומר רופא. לובין אומר כי הוא שותף לדאגה הזו, "ובגלל זה אנחנו מחפשים את האיזונים המתאימים. המגמה היא של הגמשה של המדיניות ושל הנוהל".

העתירה של בני הזוג אמנם נמחקה, אך פניהם כבר להמשך המאבק: חקיקה שתבטיח כי לפגועי הנפש תינתן זכות בחירה במוסד המאשפז. למאמץ זה נרתם ח"כ דב חנין (חד"ש), בסיוע הקליניקה המשפטית של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים רמת גן. ומה עם מאבק ציבורי? "בשביל מאבק ציבורי צריך לגייס חיילים", אומרת וירצברג, "אבל למרבה הצער אף אחד לא באמת מתעניין במה שקורה לנפגעי הנפש". 

גרסת הרשת: http://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.2207007

גרסת הדפוס: כתבה בהארץ

 

 

 הסרטון מיוטיוב: מתוך "עושים סדר חדש", ערוץ 23 – הטלוויזיה החינוכית  www.23tv.co.il.

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה