הכרת המדינה בנכים שנפגעו בעת שירותם הצבאי

שמי ג'ני, בת 36- נעים מאוד. לפני 17 שנים בזמן שירותי הצבאי, נפגעתי בעיני בעת תרגיל אווירי במהלך קורס חובשים תעופתיים. הפגיעה הנדירה לגילי התרחשה במהלך ובשל הטיסה, אך משרד משרד הביטחון מסרב להכיר בכך. מאז ועד היום לא הוכרתי כנכת צה"ל. אני נלחמת מול הגוף הנוראי הזה כבר למעלה מ-17 שנים,  אך לשווא. מזה כמה שנים שענייני מתנהל בבתי המשפט, אך הטקטיקה של משרד הביטחון הינה פשוטה מאוד- לדחות. הם דוחים את המשפט במשך שנים בתירוצים שונים, עד שמישהו מאיתנו יישבר.  את הפגיעה איבחנו כ-Central Retinal Vein Occlusion, כלומר: חסימה בכלי דם מרכזי בעין. ע"מ שאוכר כנכת צה"ל , מוטלת עליי חובת ההוכחה שהפגיעה התרחשה בעקבות תנאי שירות. את טענותיי גיביתי בחוות דעת מומחים. ענייני מתנהל מזה שנים רבות בבית המשפט בשל סחבת בחסות משרד הביטחון. המטרה הברורה שלהם היא לייאש את הנכה וזוהי טקטיקה מוכרת שלהם. מדוע על הנכה להוציא עשרות אלפי שקלים שאין לו בשכירת עו"ד ורופאים מטעמו, בכדי להוכיח את המובן מאליו? הלוא בשורה התחתונה, הייתי חיילת כשנפגעתי בפועל. היכן מאזני הצדק? איפה ההיגיון? כפי שהדברים נראים היום, הם יכולים לדחות את המשפט עד שאחזיר את נשמתי לבורא ואז הם כבר לא יצטרכו להכיר בי. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. לאורך השנים איבדתי את הראייה בעיני ולקיתי כמעט בכל מחלת עיניים שקיימת בספר. עברתי אישפוזים, ניתוחים וטיפולים אין סוף, אך כל זה כאין וכאפס לעומת הכאבים האיומים שאני חווה בכל רגע נתון. אני קמה בבוקר עם כאבים ולא ישנה בלילה בשל הכאבים. מאחר והעין החולה  משפיעה גם על הבריאה, אני במרבית היום מגששת את דרכי באפילה. מבחינתי, בשל הפגיעה באיכות החיים,  הדבר הקשה ביותר בסיפור הינו ההתמודדות עם הכאבים האיומים (ואני אפילו לא אתחיל לתאר את הקטסטרופה שמשתקפת מולי במראה...) 

בשל דחיית משרד הביטחון, פניתי אל הביטוח הלאומי בכדי שיכירו הם בנכותי. גם כאן למדתי שמדובר בגוף אטום, שרואה את האנשים כמספרים ותו לא. אחרי מאבקים רבים מולם, הוכרתי כנכה חסרת כושר עבודה לשנה. בתום השנה זימנו אותי לוועדה נוספת להמשך זכאות. על אף שמצבי החמיר, החליטה הוועדה שאינני זכאית עוד לגימלת נכות.. איזה  אבסורד- במהלך חודש אחד עברתי מבחינתם מסטטוס של נכה לבריאה, כאשר בפועל הוכחה החמרה במצבי. לא עזרו אסמכתאות רפואיות שהצגתי, או מבט פשוט בעיניי הדלוקות מכאבים. הם טענו שאני בריאה ויכולה לתפקד כרגיל. אני לא רוצה לאחל להם שיהיו בריאים כמוני, כי אני לא מאחלת רע, גם לא לאויביי..

נשאלת כאן שאלה אתית ומוסרית- האם מצופה מאנשי מקצוע מטעם הביטוח הלאומי (רופאים, עובדות שיקום),  שמקבלים את שכרם מאותו המוסד, שבאמת יצדדו בצד התובע? האם לא ראוי שאת ההחלטה תטיל המדינה על גוף אובייקטיבי וחף מאינטרסים? כנראה שהגיון הוא לא הצד החזק במדינה הזאת.. אנו משלמים כל חיינו דמי ביטוח לאומי ולשם מה? הסיוע אותו אני מבקשת, הוא מכספי הביטוח שהפרשתי כל חיי בדיוק לזמנים קשים כאלה. 

כיום אינני יכולה לעבוד, אין לי מקורות הכנסה ואני מגדלת יחידה לשני ילדים קטנים. אני הולכת ושוקעת בחובות, דבר הגובה ממני מחיר פיזי ונפשי כבד. אני לא יודעת כמה עוד אוכל לשאת את מלחמת הקיום הזאת. מישהו צריך להתעורר ולתקן את העוול שנגרם לי במשך שנים. היום זו אני, מחר זה יכול לקרות לכל אחד אחר. הכתובת רשומה כאן על הקיר.

אני עוברת עינוי דין ע"י מוסדות המדינה- אותה המדינה שבה אני משרתת, מתנדבת, משלמת מיסים ומגדלת את בה ילדיי, שישרתו גם הם בצבא בעתיד. אני נלחמת למעני, אך גם למען כל חייל וחיילת שמשרתים בצבא. אם יש לנו כאן חובות, אז עיקרון ההדדיות אומר שמגיעות לנו גם זכויות. שירתתי את המדינה. נפגעתי. אני זקוקה לעזרה.כיום אני נמצאת ברשימת המתנה לעקירה של העין ואני לא מאחלת לאיש לעבור את שאני עוברת. אם אתם חושבים שעליי להמשיך ולהילחם, אנא חיתמו על העצומה ועיזרו לי להפיץ אותה. אולי משהו יזוז במדינה הזאת בזכות הערבות הדדית של אזרחיה.. תודה רבה לכל החותמים והמחזקים, תבורכו.

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה